מ"ח 2071/07 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה לקיומו של משפט חוזר.

נגד המבקש, קטין יליד 1989, הוגש כתב-אישום לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב בו יוחסה לו עבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על המצוין ברישיון הנהיגה, לפי תקנה 84(ב) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. המבקש הורשע על-פי הודאתו, ובעקבות כך הוטל עליו קנס של 50 ש"ח והוא נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנה.

2.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דחה את ערעורו של המבקש כנגד העונש שהושת עליו, תוך שקבע כי גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה אינו לוקה בחוסר סבירות כלשהו.

3.

עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, תוך שהוא תומך את בקשתו ב"עילת הסל" המנויה בסעיף 31(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המדברת ב"חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". לטענת המבקש, עונה מקרהו על תנאי זה, בשל מה שמכונה בפיו "כשל בייצוגו". יש לציין כי המבקש אינו טורח לפרט למה הוא מכוון בטענתו זו. עמדת המשיבה היא כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר, שכן זו אינה יכולה לשמש אכסניה לערעור נוסף.

4 .

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. נקודת המוצא היא כי משפט חוזר לא נועד לקיים הליך נוסף של ערעור, אלא לאפשר, מקום בו מוכחת תשתית איתנה לאחת העילות המנויות בסעיף 31(א), לבחון ספקות שעלו ביחס לצדקת פסק-הדין שניתן (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל פד"י נא(4) 241, 250; מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל פד"י נג(1) 529, 560; מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פד"י נד(2) 642, 664). עילת "עיוות הדין" הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק, ואשר עליו מסתמך המבקש, מתייחסת לחשש לעיוות דין בהרשעה – קרי שאדם חף הורשע בדין, ולא לעיוות דיון ביחס לעונש שהוטל עליו. משהודה המבקש בעבירה שיוחסה לו וכל טענותיו מופנות כנגד העונש, לא מצאתי שיש בהן לבסס איזו מבין העילות המנויות בחוק לקיומו של משפט חוזר.

הבקשה נדחית.