מ"ח 2135/03 מאיר חיימוב נ. מדינת ישראל

מבוא

1.זו בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

נגד המבקש, חיימוב מאיר (להלן: "המבקש"), הוגש ביום 9.11.00, כתב אישום לבית משפט השלום בנתניה, אשר כלל שלושה אישומים בהם יוחסו למבקש עבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד, אחזקת מכשירי פריצה, גניבה מרכב, התפרצות לדירה המשמשת למגורים, וגניבה, עבירות לפי סעיפים 384, 406(ב), 409, 413 ד', 413 ה', 413 ו' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. באישום השני נטען, כי בסוף חודש אוקטובר 2000 פרץ המבקש לדירה ממנה גנב רכוש בעל ערך ניכר, וגם מפתחות של רכב מסוג פיג'ו 205. בשעות הערב של יום 6.11.00 פרץ המבקש לאותו רכב וגנב מתוכו פריטים שונים (האישום השלישי), ובהמשך אותו לילה פרץ המבקש לרכב נוסף מסוג סובארו, תוך שהוא גורם לו נזק (האישום הראשון). ברכב אחרון זה נמצא המבקש ישן, ועמו נמצאו מברגים וכן המפתח של רכב הפיג'ו 205 בו עוסק האישום השני.

2.ההליכים בערכאות השונות

במענה לכתב האישום, הודיע בא-כוחו

של המבקש כי שולחו כופר בעובדות שיוחסו לו, והוסיף, כי בתאריך 7.11.2000 אמנם

נמצא המבקש ישן במכונית הסובארו בה עוסק האישום הראשון, אך כניסתו לרכב זה,

שאת דלתו הוא מצא פתוחה,

לא נועדה למטרת ביצועה של עבירה כלשהי, אלא רק כדי להעביר בו את הלילה. כאמור, בתוך הרכב נמצאו מברגים ומפתח של רכב הפיג'ו, והמבקש נדרש להסביר ממצאים אלה כדי

לנער מעליו את החשד שדבק בו מכוח הכלל בדבר "חזקה תכופה". על פי ממצאו של בית משפט השלום, לא הרים המבקש נטל זה, ובפיו לא היה הסבר אשר יניח את הדעת, אדרבא, נקבע כי :

"הנאשם לא רק שלא הצליח להרים את הנטל שמוטל עליו מבחינה ראייתית, אלא ההיפך הוא הנכון. גירסתו היתה בלתי מהימנה בעליל, מלאת סתירות שלא לומר שקרים, תוך נסיון להטיל האשמות שווא באנשי המשטרה".

בעקבות כל אלה החליט בית משפט השלום להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו, והוא גזר לו 24 חודשי מאסר, וכן הופעל עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים, במצטבר.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו, והפעם הוא לא חלק עוד על הרשעתו ב"עבירות הרכב" (אישומים 1 ו-3), אך התמיד בהכחשתו כי היה מעורב בהתפרצות לדירה. לטענתו, בחזקתו לא נתפסו פריטים מאלה שנגנבו מהדירה, ועל כן הרשעתו באישום זה שגויה. ערעורו של המבקש הופנה גם כנגד העונש שהושת עליו, הואיל ועל פי השקפתו הוא נוטה לחומרה.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש, והוא עשה זאת לאחר שעיין בראיות ומצא שהיה די בהן כדי לבסס את המסקנה כי החשד שדבק במבקש לא היה חשד שווא. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה (רע"פ 6936/02), נדחתה אף היא, ובלשונה של כב' השופטת ד' דורנר בהתייחסה לטענות המבקש :

"לא מצאתי בטענות אלה, המתייחסות לעניינו שלו ואינן מעלות שאלה משפטית כללית, עילה למתן רשות ערעור. אוסיף, כי לנוכח קו ההגנה שנקט בו המבקש, שבגדרו נמנע הוא מלחקור את המתלוננת והסכים להגשת הודעותיה, אין גם בגוף טענותיו כל ממש. אף העונש, לנוכח הרשעותיו המרובות הקודמות, אינו מצדיק את התערבותי" .

4.הבקשה למשפט חוזר

המבקש, אשר לא השלים עם הרשעתו, הגיש בקשה לקיומו של משפט חוזר הואיל ולהשקפתו נגרם לו עיוות דין. הוא טען כי לא זכה לייצוג נאות, הואיל והסניגור שמונה לו לא עשה את מלאכתו נאמנה. ובאשר לעדותה של עדת התביעה אשר זיהתה את המפתח שנגנב מדירתה, טען המבקש, כי עדות זו אינה ראויה לאמון באשר אותה עדה ביקשה לקשור אותו באמצעות המפתח של רכבה לפריצה לדירתה. המבקש הוסיף והדגיש את אלה: הוא לא נחקר על ידי השוטרים ביחס לאישום השני, ולא נשאל אם יש לו אליבי לשעת האירוע; עדת התביעה לא הזכירה את המפתח שלטענתה נגנב מדירתה בעת שנחקרה לראשונה; אם אכן גנב המבקש את מפתח הרכב, ההיגיון מחייב שהיה משתמש בו לצורך פתיחת דלת המכונית ולא היה פורץ לתוכה; כן נטען כי בית המשפט החליט להרשיע את המבקש לאחר שנודע לו כי הוא נרקומן ובעל עבר פלילי. להשלמת התמונה אוסיף, כי המבקש התגונן באומרו שאת מפתח הרכב מצא בתא הכפפות של הרכב בו הוא לן, ולאור כל אלה הרשעתו היתה שלא כדין.

5.עמדת היועץ המשפטי לממשלה

היועץ המשפטי לממשלה (להלן "המשיב"), בחוות הדעת מטעמו, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל והוא סבור כי אין עילה לקיומו. המשיב טוען כי המבקש לא הציג כל עובדה או ראיה אשר יש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט, אדרבא, כל טענותיו נדונו ונדחו על ידי שתי הערכאות הקודמות. המשיב הוסיף, כי קו ההגנה של המבקש בערכאה הראשונה התבסס על הכחשה גורפת, ועל כן הסכמת סנגורו להגשת הודעות המתלוננת ללא חקירה נגדית, לא פגעה כלל בהגנה, הואיל ולא היתה מחלוקת שהמפתח כמו יתר הרכוש נגנב מביתה. באשר לטענתו השניה של המבקש לפיה לא נחקר כלל במשטרה לגבי האישום השני, גם לה אין יסוד, ולעניין זה הפנה המשיב להודעה שנרשמה מפיו של המבקש ביום 8.11.00.

דיון

6.נראה כי העילות עליהן ביסס המבקש את בקשתו לקיומו של משפט חוזר, הן אלו המנויות בסעיף 31(א)(2) ו-(4) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (להלן "החוק"), לאמור :

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט לראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

באשר לעילה הראשונה בדבר הצגתן של עובדות או ראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט, קבעה ההלכה הפסוקה:

"כי אין עוד צורך כי העובדות או הראיות המשמשות בסיס לבקשה למשפט חוזר תהינה עובדות או ראיות חדשות, אשר בשעת בירור המשפט לא יכולות היו להיות בידי המבקש או להיות ידועות לו. המבחן איננו עוד מבחן של 'זמן' (אם הראיה חדשה או ישנה).המבחן עתה הוא מבחן של תוכן" (מ"ח 6148/95, בש"פ 1780/96 עזריה נ' מדינת ישראל , פד"י נא(2) 334, 353).

ואולם, נראה כי טענותיו של המבקש אינן עומדות לא רק ב"מבחן הזמן", אלא גם ב"מבחן התוכן", באשר הן נבחנו לגופן ולא נמצא כי יש בהן להוכיח את חפות מבקש, וממילא גם אין בהן להביא לתוצאה שונה מזו אליה הגיעו שתי הערכאות הקודמות אשר דנו בעניינו. מכאן, שהבקשה הנוכחית אינה אלא ניסיון של המבקש להביא את עניינו לבירור בפני ערכאת ערעור נוספת, ולא לכך נועד ההליך של משפט חוזר (ראו מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נא(4), 241, 250).

7.העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק

כאמור, טען המבקש כי נגרם לו עיוות דין עקב כך שהסנגור אשר מונה לו ניהל את ההליך בצורה לקויה ושלא על פי הנחיותיו. גם דינה של טענה זו להידחות, ראשית, הואיל ולא מצאתי בסיס לטענה בדבר ניהול לקוי של הגנת המבקש, ולעניין זה יפים דבריו של כב' הנשיא ברק, במ"ח 4512/99 אייזן נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1), 357, 367):

" אפשר שבא כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש

לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו

באמצעות עורך - דין אחר ולנהל מחדש את המשפט , שמא הפעם ייטב גורלו" .

שנית, אם סבר המבקש כי קו ההגנה בו בחר בא-כוחו אינו לרוחו, הייתה פתוחה בפניו הדרך לבקש את החלפתו, ומשלא עשה כן אין לו אלא להליןעל עצמו.

באשר לטענותיו האחרות של המבקש בדבר זיוף ובידוי מסכמים, הרי שטענות אלו היו ונותרו טענות בעלמא אשר לא זכו לתמיכה ראייתית הולמת, ולפיכך, גם הן אינן יכולות להוות עילה לקיומו של משפט חוזר.

העולה מכל האמור הוא, כי המבקש לא הוכיח, ולו בדוחק, אף אחת מהעילות לקיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.