מ"ח 2394/10 מרצל ברונשטיין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו בעבירות של החניית רכב בניגוד לסעיף 6(א)(2) לחוק העזר לתל-אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983, והושת עליו קנס בגובה 700 ש"ח.

השתלשלות ההליכים

1.

נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום – לאחר שביקש להישפט – ובהם נטען כי המבקש החנה את רכבו בתאריכים 18.11.2007 ו-14.1.2008 ברחוב איסרליש בעיר תל-אביב-יפו ליד בית מספר 8, וזאת בניגוד לתמרור המוצב במקום ואוסר על עצירה, פרט לפריקה וטעינה.

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (כבוד השופטת ש' גלר-אהרוני), הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קבע לאור הראיות והעדויות ששמע, כי במקום החנייה אכן מוצב תמרור האוסר על עצירה פרט לפריקה וטעינה (להלן: התמרור ). בנוסף דחה בית המשפט את טענת המבקש כי אבן השפה בסמוך למקום בו חנה רכבו לא סומנה באופן האוסר על פריקה וטעינה וכי הוא חנה במקום אשר נמצא מחוץ לטווח תחולתו של התמרור. בית המשפט ביסס את קביעתו על הראיות שהוגשו ועל עדויות הפקחיות, אשר גרסו כי המבקש החנה את רכבו בטווח תחולתו של התמרור הנדון, והדגיש כי לא נסתרה חזקת התקינות העומדת להן. בית המשפט הוסיף כי אף לו היה המבקש מוכיח כי אבן השפה לא הייתה מסומנת כראוי, עדיין לא היה בכך כדי לשחרר אותו מחובתו לציית לתמרור. כאמור, בגין הרשעתו במיוחס לו, השית בית המשפט על המבקש קנס בגובה 700 ש"ח.

2.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו על הרשעתו. בית המשפט (כבוד השופטת ע' צ'רניאק), דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי הערעור נסב בעיקרו על ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ולא מצא כי קיימת עילה להתערב בהם. מכל מקום, קבע בית המשפט, ניתן היה לדחות את ערעורו של המבקש רק בגלל שעשה דין לעצמו ולא שילם את הקנס שהושת עליו. המערער הגיש בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין (רע"פ 1296/10 ברונשטיין נ' עיריית תל אביב יפו – אגף החניה (לא פורסמה, 3.3.2010)). בית המשפט העליון (כבוד השופט ס ג'ובראן) דחה את הבקשה, בקובעו כי היא איננה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בית המשפט הוסיף כי אף לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה בשל העדר עילה להתערבות בממצאים המתייחסים למהימנות של העדים.

3.

בבקשה דנן טוען המבקש כי יש לערוך משפט חוזר בעניינו מאחר שלטענתו יש בכוחן של הראיות והעובדות שהוא מציג במסגרת הבקשה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. בנוסף טוען המבקש כי הרשעתו מעוררת חשש של ממש לעיוות דין, דבר המצדיק עריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

המבקש חוזר על טענתו, שהועלתה גם בהליכים קודמים בעניינו, כי מהתמונות אשר צירף לבקשה עולה כי רכבו לא חנה בטווח תחולת התמרור, וכי אבן השפה הנמצאת ליד מקום חניית רכבו איננה מסומנת כלל. לשיטתו, בית המשפט התעלם מתמונות אלו באופן מכוון וכלל לא בחן אותן. בנוסף טוען המבקש כי עדויות הפקחיות בבית המשפט חיזקו את גרסתו זו, ולא סתרו אותה כפי שנקבע. המבקש מוסיף כי לחיזוק גרסתו הביא עוד בשלב ההליך המקורי תצהיר על כך שאבן השפה באזור כולו הייתה במועד מתן הדוחו"ת בצבע אפור המותר לחניה. עוד טוען הוא כי ניהול ההליך המשפטי בעניינו היה לא תקין ופגע בזכויותיו להתגונן כראוי. כך, למשל, מציין המבקש כי בית המשפט לא ציין בפניו מהו הנוהל לזימון עדים למשפט ולא העמידו על זכותו לעיין בראיות התביעה לפני מועד הדיון.

4.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה לעריכת משפט חוזר. לטענתה, המבקש לא הצביע על כל עילה שבגינה יש מקום לבקש עריכת משפט חוזר. המשיבה מדגישה כי המבקש חוזר בבקשתו על טענות שהועלו ונדחו על ידי שלוש ערכאות, ואופיין הוא ערעורי. המשיבה מציינת כי אף לגופו של עניין יש לדחות את טענות המבקש, על בסיס קביעותיו של בית המשפט קמא. בנוסף טוענת היא כי טענות המבקש בדבר קיפוח זכויותיו סתמיות הן אינם מנומקות, ומכל מקום הן נידונו ונדחו על ידי בית המשפט העליון בעבר. המשיבה טוענת כי גם אם נפל פגם בהליך, אין זה פגם חמור ומהותי באופן אשר מקים חשש ממשי לעיוות דין ויכול לבסס בקשה למשפט חוזר.

דיון

5.

עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנע כי מתקיימת העילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, אשר קמה אם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

כמו כן, לא שוכנעתי כי מתעורר במקרה זה חשש לעיוות דין, אשר יקים את העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

בבקשתו הנוכחית של המבקש, בטיעוניו, ובראיות שהגיש, אין כל חדש. כלל טענותיו, לרבות הראיות שהגיש במסגרת הבקשה, נידונו ונדחו על ידי שלוש ערכאות. אציין כי פסק הדין של בית המשפט קמא מפורט ומנומק כדבעי. עוד אוסיף כי עיקר טענותיו של המבקש מתאימות על פי מהותן להישמע במסגרת ערעור, שכן המבקש חולק על ממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית. ערעורו של המבקש נשמע, כאמור, ונדחה. המבקש אינו מעלה כל טיעון או ראיה הנושאים משקל סגולי כזה שאם יצורפו לראיות האחרות שהוגשו, יביא הדבר לשינוי תוצאתו של המשפט (ראו והשוו: מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.9.2005); מ''ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ''ד מ''ח לח(3) 498 (1984)). אף לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה, שכן לא מצאתי כי ניתן ללמוד מהתמונות שהוגשו ומעדויות הפקחיות חיזוק לגרסת המבקש כי לא החנה את רכבו בתוך הטווח האסור על פי התמרור.

עוד אציין, כי המבקש לא הצביע על טעמים שיש בהם לשכנע כי מתעורר חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין. ראשית, טענותיו בדבר פגם בהליך וקיפוח זכויותיו נידונו ונדחו על ידי בית משפט זה. לעניין זה אוסיף כי אף אם נפלו הפגמים הנטענים בהליך – ואיני קובעת שכך היה – הם אינם מאותם פגמים חמורים ומהותיים המעלים חשש לעיוות דין, באופן שיצדיק עריכת משפט חוזר (מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 17.10.2004); מ''ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 13.10.2004)). בית המשפט קמא קבע כי אף אם המבקש היה מזמן לעדות את העד אשר תמך לטענתו בגרסתו כי אבני השפה לצד מקום החניה המדובר לא סומנו כלל, עדיין לא היה הדבר משנה דבר מהמסקנה כי המבקש לא ציית לתמרור אשר אסר על חנייה במקום.

הבקשה נדחית.