מ"ח 2492/06 חיים להב נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקשים, אב ובנו, הוגש (ביום 25.2.2001) כתב אישום לבית-משפט השלום בקריות, המייחס להם עבירה של תקיפה חבלנית לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ועבירת תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין. על-פי עובדות כתב-האישום, בתאריך 20.1.1999, הגיעו המבקשים לסניף בנק לאומי בחיפה, תקפו את אחד מעובדי הבנק (להלן: המתלונן), וגרמו לו חבלה של ממש, כאשר אחד מהם אחז בגרונו של המתלונן והשני נגח בפניו.

2.בית-המשפט השלום בקריות (השופטת א' קנטור) הרשיע את המבקשים (ביום 20.2.2005) בעבירות אשר יוחסו להם. בפני בית-המשפט עמדו עדויות המעורבים בפרשה. המבקשים כפרו בעובדות כתב-האישום, וטענו כי הגיעו לבנק לאחר שעת סגירתו, והמתלונן איפשר רק למבקש 2, משה להב, להיכנס, בעוד שאביו, שלא היה בעל חשבון בנק, לא הורשה להיכנס. לגרסת המבקשים, היה זה המתלונן שתקף אותם, כאשר הנחית על פניו של המבקש 1 מכות אגרוף. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, דחה בית-המשפט את גרסת המבקשים, וקבע כי היא רצופת סתירות ואינה מתיישבת עם יתר העדויות שהובאו בפניו. בעקבות ההרשעה נגזרו על המבקשים שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 1,500 ₪ כל אחד.

3.המבקשים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ח' פיזם, א' שיף, י' כהן). יחד עם הודעת הערעור הוגשה בקשה להגשת ראיות נוספות, וביניהן העדתו של מנהל סניף הבנק לעניין קיומן של מצלמות במקום האירוע. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים להגשת ראיות חדשות. נקבע, כי ניתן היה להציג את הראיה נשוא הבקשה בערכאה ראשונה. בערעורם, טענו המבקשים כי הערכאה הראשונה התעלמה מסתירות שהתגלו בגירסתם של עדי התביעה. בית-המשפט המחוזי דחה (ביום 27.6.2005) את ערעור המבקשים. בפסק-דינו קבע בית-המשפט כי אינו רואה סיבה לחרוג מההלכה לפיה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

4.ביום 2.8.2005 דחה בית-משפט זה (השופט א' א' לוי) בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים. נקבע כי בבקשתם משיגים המבקשים על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אלה חזרו ונבחנו על-ידי ערכאת הערעור, ואין מקום לשוב ולדון בהם בגלגול שלישי. ביום 28.8.2005 דחה השופט א' א' לוי "בקשה מיוחדת" של המבקשים לעיון חוזר בהחלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור.

5.המבקשים הגישו (ביום 19.3.2006) בקשה למשפט חוזר. בבקשתם מעלים המבקשים טענות לעניין הכרעת הדין, וטוענים לקיומן של עילות לפי סעיף 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקשים מבססים את בקשתם על שלוש טענות שונות. ראשית , המבקשים מתייחסים למכתב שכתב אחד מעדי ההגנה, אשר התגלה להם רק לאחרונה, ובו כותב העד, עו"ד פארס בריק, כי המבקשים לא תקפו את המתלונן. שנית , המבקשים מתמקדים בהימנעותו של בית-המשפט המחוזי מלהתערב בממצאי מהימנות שנקבעו בבית-משפט השלום. הטענה השלישית , עוסקת בהשערה לפיה היו מצלמות אשר תיעדו את האירוע שהתרחש בבנק. מצלמות אלו, כך לטענת המבקשים, הועלמו על-ידי הבנק. המשיבה מתנגדת לעריכת משפט חוזר בעניינם של המבקשים. נטען, כי במקרה שלפנינו לא מתקיימת העילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, שכן לא הוצגו ראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט. בנוסף, לא מתקיימת עילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, באשר לא מתעורר חשש כי בהרשעה נגרם עיוות דין למבקשים.

6.הסמכות לקיומו של משפט חוזר מוקנית בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. חוק זה קובע מספר עילות שבהתקיימותן קמה סמכות לנשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר. לענייננו רלוונטיות העילות השנייה והרביעית שבסעיף 31(א) לחוק:

"31. (א) נשיא בית המשפט העליון... רשאי להורות כי בית המשפט... יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר עומד האיזון בין הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו למשל: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל,

פ"ד נג (1) 529, 559). איזון זה אין פירושו כי משפט חוזר הינו ערעור נוסף. "נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו" (מ"ח 4057/02 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משפט חוזר הוא החריג ולא הכלל. על הטוען למשפט חוזר להניח תשתית מוצקה להתקיימותה של אחת העילות שבסעיף 31 לחוק בתי המשפט (ראו: מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 241, 249).

7.עיינתי בחומר המונח לפניי. הבקשה אינה מגלה עילה למשפט חוזר ודינה להידחות. אשר לטענה הראשונה , הרי שהדברים האמורים במכתבו של עו"ד בריק (כותב המכתב אשר נתגלה למבקשים לאחרונה), תואמים את גרסתו של עו"ד בריק בהודעתו במשטרה. הודעתו במשטרה הוגשה לבית-המשפט השלום, והגרסה שבה נסתרה על-ידו בעדותו בבית-משפט השלום. לאור סתירות אלו, קבע בית-משפט השלום את ממצאי המהימנות בתיק. בית-המשפט קבע כי עדויות עדי ההגנה (וביניהם, עו"ד בריק) אינן סבירות ואינן מהימנות. לפיכך, נמצא כי המכתב האמור מעלה גרסה שהיתה בפני בית-המשפט השלום בעת הכרעתו בדין, ונדחתה לאור קביעת ממצאי מהימנות. אשר לטענה השניה , הרי שהלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה, ככלל, להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי ערכאה ראשונה. יתרה מכך, ערכאת הערעור נתנה דעתה לסתירות העיקריות שהציגו המבקשים בפניה. משכך, אין בידי לקבל את הטענה לפיה נגרם למבקשים עיוות דין בשל הימנעות ערכאת הערעור מלהתערב בממצאי המהימנות. אשר לטענתם השלישית של המבקשים, הרי שהטענה בדבר קיומן של מצלמות במקום האירוע עלתה גם בערכאות קודמות, ונמצא, על-פי תשובת הבנק, כי המצלמה במקום האירוע הותקנה רק בפברואר 2000, משמע, לאחר האירוע נשוא כתב-האישום. בידי המבקשים אין כל ראיה לפיה תשובת הבנק בעניין זה אינה נכונה. אף המבקשים עצמם מציגים את טענתם השלישית ככזו שלגביה "אין למבקשים כל ראיה מבוססת, אלא מידע בלבד". יוזכר כי בדחותו את בקשת המבקשים להגשת ראיות נוספות, וביניהן העדתו של מנהל סניף הבנק לעניין קיומן של מצלמות במקום האירוע, קבע בית-המשפט המחוזי, כי ניתן היה להציג את הראיה נשוא הבקשה בערכאה ראשונה. משום כל אלה, גם טענה זו אינה מקימה עילה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

אשר על כן, הבקשה נדחית.