מ"ח 3561/03 חוסיין אבו ראס נ. היועמ"ש

1.כנגד חוסין אבו ראס (להלן המבקש) הוגש כתב אישום (ביום 21.6.2000) המייחס לו עבירת אינוס לפי סעיף 345(1)(4) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בהתאם לכתב האישום, המבקש פנה (ביום 21.5.2000) אל המתלוננת, שהייתה שתויה במקצת. המבקש שאל את המתלוננת אם יש לה כסף לשם רכישה משותפת של בקבוק אלכוהול. המתלוננת מסרה לו 10 שקלים ויחד הם רכשו בקבוק וודקה. לאחר ששתו את תכולת הבקבוק בגן ציבורי, בקש המבקש מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה. לאחר מכן, תקף המבקש את המתלוננת, השכיבה בכח על רצפת הגן, הפשיל מכנסיה ובעל אותה. יצוין כי המתלוננת אותרה ללא הכרה בגן העירוני, כשרוכסן מכנסיה פתוח. המבקש נעצר מיידית על ידי המשטרה באזור הגן. דגימת דם נלקחה מהמבקש בהסכמתו, והיא נמצאה תואמת את שרידי הזרע שנמצאו בערכת האונס של המתלוננת.

2.כתב האישום נדון (ת.פ. 1122/00) בפני בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ, השופט נ' ממן, השופטת ג' (דה ליאו) לוי). בפסק הדין (מיום 21/5/2001), הרשיע בית המשפט את המבקש. נקבע בפסק הדין כי המבקש נתן שלוש גרסאות שונות. בהודעתו במשטרה טען שאינו מכיר את המתלוננת ומעולם לא נפגש איתה. לאחר הגשת כתב האישום, ולאחר שהתקבלו ממצאי ה- DNA , טען כי בעל את המתלוננת בהסכמה. בעדותו בבית המשפט אישר את המפגש עם המתלוננת אך כפר בקיום יחסי מין עמה (עמ' 7 לפסק הדין). כמו כן, במשפט העיד שאין הוא זוכר אם קיים עם המתלוננת יחסי מין, כיוון שהוא אלכוהוליסט. עם זאת, בהודעתו במשטרה העיד כי הוא מרבה לשתות וכי זכרונו נשמר על אף שתייה מרובה. לעומתו, המתלוננת נתנה גרסה עקבית, וטענה לכל אורך הדרך כי המבקש השכיב אותה, קרע תחתוניה ובעל אותה בכח, וכי כיוון שהייתה שתויה לא היה לה כח להתנגד לו. כן העידה המתלוננת כי היא אלכוהוליסטית. עם זאת, המתלוננת לא זיהתה את המבקש במסדר זיהוי, אלא זיהתה את תמונתו בלבד. המתלוננת נמקה את אי הזיהוי בכך שחששה מן המבקש. בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המבקש העדיף גרסת המתלוננת, שהוגדרה כ"כנה ובהירה", על פני גרסת המבקש, שהוערכה כרצופת סתירות. יש לציין כי בית המשפט דחה את עדות טכנאי המז"פ אשר טען כי ראה את המבקש שרוע בגן סמוך להתרחשות. בית המשפט קבע כי טכנאי המז"פ טעה, שכן הוא הגיע בשלב מאוחר יחסית, לאחר שהמבקש כבר נתפס על ידי השוטרים. לבסוף, בית המשפט המחוזי הצהיר כי "לאור כל זאת, אין כל ספק ספיקא שהתביעה הוכיחה את עובדות כתב האישום העולות בקנה אחד עם האשמה המיוחסת לנאשם"(עמ' 9 לפסק הדין). על המבקש נגזר מאסר של שמונה שנים, מתוכן שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים.

3.המבקש ערער על פסק הדין. המבקש טען כי טעה בית המשפט בהסתמכו על עדות המתלוננת, זאת משום שהוכח כי המתלוננת הינה אלכוהוליסטית. כן טען המבקש כי טעה בית המשפט בדחיית עדות טכנאי המז"פ. העובדה שהמבקשת היתה בגילופין היא-היא שמנעה ממנה לזהות את הנאשם. מכך, מוכח כי לא הוא שכב עם המתלוננת. בית המשפט העליון (השופטת ד' דורנר, השופט א' א' לוי והשופטת מ' נאור) דחה את הערעור (ע"פ 4238/01) ביום 6.3.2002. נקבע כי המבקש עדיין מטלטל בין גרסאות שונות, שכן הוא טוען הן לעניין אי זכרון עקב השתייה והן לכך שיחסי המין בוצעו בהסכמה. בית המשפט ציין כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בהכרעות עובדתיות. עוד הוסיף בית המשפט כי "שוכנענו לחלוטין כי הרשעתו של המבקש הייתה מבוססת היטב". זאת מכיוון שהוכח, כי גרסתה העקבית של המתלוננת אומתה אט אט בדברי המבקש עצמו. מכאן, עולה, לפי האמור בפסק הדין, כי למרות היות המבקשת שתויה, היא זכרה את מכלול האירועים, כולל התנגדותה לקיום יחסי המין.

4.ביום 4.1.2003 הוגשה בקשה לקיום משפט חוזר. המבקש סבור כי נגרם לו עיוות דין. כן טוען המבקש כי עדותה של המתלוננת רצופת סתירות, ואינה מהימנה. כמו כן, העובדה שלא זיהתה את המבקש במסדר הזיהוי מצביעה על הפגמים שבעדותה. כן נטען כי לא ניתן היה להבין כי המתלוננת הביעה התנגדות לקיום יחסי המין, כיוון שהייתה שתויה. עוד טוען המבקש כי בנוגע לעדותו שלו, הרי ששתיית האלכוהול השפיעה עליו עד שהוא לא זכר דבר. המבקש מוסיף כי מכיוון שאף המתלוננת הייתה שתויה, לא ניתן לזכור ולוודא את אשר התרחש למעשה. עמדת המבקש היא, למעשה, כי לא הוכח כי המבקש קיים יחסי מין עם המתלוננת ואם אכן קוימו יחסי מין הרי שלא הוכח שקוימו בניגוד לרצונה. בכך, יש להצביע על חשש ממשי כי בהרשעה נגרם עוות דין, וכי הוצגו בפני בית המשפט ראיות או עובדות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט.

5.היועץ המשפטי לממשלה , בחוות הדעת מטעמו מתנגד לעריכתו של משפט חוזר. לשיטתו, אין בטענות המבקש כדי לגבש עילה מן העילות לקיום משפט חוזר. הטענה כנגד מהמינות עדות המתלוננת חסרת בסיס, שכן המתלוננת העידה באופן בהיר וללא סתירות מהותיות. הטענה כי המבקש לא היה מודע למעשיו נסתרה אף היא במהלך המשפט. מעבר לכך, המבקש מסר שלוש גרסאות שונות. כן מוסיף היועץ המשפטי לממשלה כי המתלוננת לא הכירה את המבקש לפני האירוע ולכן לא היה לה רצון או מניע לסבכו. לבסוף, מציין היועץ המשפטי לממשלה כי הטענות הן בעלות אופי ערעורי, אשר משיגות על ממצאי מהימנות ועל התרשמות ישירה של בית המשפט מהעדים. משפט חוזר לא נועד בכדי לשמש ערכאת ערעור נוספת.

6.לאחר עיון בחומר שהונח לפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. למעשה, המבקש חוזר על טענות אשר העלה בעבר הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפני בית המשפט העליון. טענות אלה נדונו בערכאות האמורות. הטענות מכוונות כנגד ממצאים ראייתיים שנקבעו בערכאות השונות. אכן, בקשה למשפט חוזר אינה ערעור על הרשעה, בה נדרשת בחינה מחדש של ממצאים עובדתיים ומהימנות עדים (מ"ח 8083/96 אשרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ"ח 7685/96 אלמליח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך לגבי הטענות המתייחסות לעדות המתלוננת. ממצאים בנוגע לעדותה נתונים להתרשמות בית המשפט אשר בפניו נשמעות העדויות. אף בית המשפט העליון, במסגרת הערעור, נדרש לשאלת עדות המתלוננת וקבע כי מדובר בעדות אמינה אשר גובתה בממצאים העולים מעדות המבקש בעצמו. אין בעובדה שהמתלוננת לא זהתה את המבקש במסדר הזיהוי בכדי לפגום באמינות עדותה. אכן, לעובדה זו ניתן הסבר, הנעוץ בחשש המתלוננת מהמבקש, וזאת בעקבות מקרה דומה בעברה. הסבר זה התקבל על ידי בית המשפט. בנוסף, עדות המתלוננת הועמדה אל מול עדותו הבלתי אמינה של המבקש, אשר מסר מספר גרסאות סותרות. אשר על כן, אין בטענות לעניין זה משום עילה לקיומו של משפט חוזר. עיון בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי מעלה כי הגרסה המרכזית שנמסרה במהלך המשפט היא כי המבקש אינו זוכר אם אכן קיים יחסי מין עם המתלוננת. חשוב לציין כי אף עתה, במסגרת הבקשה למשפט חוזר, המבקש אוחז בשתי גרסאות חלופיות סותרות: האחת, כי לא קיים יחסי מין עם המתלוננת, וזאת על אף ממצאי ה- DNA הברורים, והשנייה כי אם קוימו יחסי מין הרי שקוימו בהסכמה. בכך, כך נקבע בערעור, יש כדי לפגום באמינות גרסתו. באשר לטענה כי המבקש לא היה מודע למעשיו או שאינו זוכר אותם עקב שכרותו, הרי שאף היא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש הוא אלכוהוליסט, הרגיל לשתות, אשר מודע למעשיו וזוכר אותם. המסקנה היא, על כן, כי המבקש לא הצביע על כל עילה לקיומו של משפט חוזר, אלא שב וטוען את אשר נטען בפני ערכאת הערעור, תוך דחיית טענות אלה. מכאן, דין הבקשה להדחות.