ע"פ 4238/01 חוסיין אבו ראס נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערער, חוסין אבו-ראס, הורשע בבית-המשפט המחוז בנצרת בביצועה של עבירת אינוס, לפי סעיף 345(1)(4) לחוק העונשין, תשל"ז1997-, ותמציתן של העובדות שיוחסו לו היתה זו:

א.בתאריך 21.5.00, בשעות אחר הצהרים, פנה המערער ברחוב למתלוננת שהיתה שתויה מעט, והציע לה לרכוש בקבוק אלכוהול אותו ישתו בצוותא. המתלוננת הסכימה לכך, ולאחר שקנו את השתייה הם פנו לגן ציבורי, שם לגמו את תכולתו של הבקבוק.

ב.על פי הנטען על-ידי המשיבה בכתב האישום, ביקש המערער מהמתלוננת לקיים עמו יחסי-מין, ומשזו סירבה, תקף אותה המערער, השכיב אותה בכוח על רצפת הגן, הפשיל את מכנסיה ואנס אותה. ועוד נטען, כי המתלוננת לא היתה יכולה להתנגד למעשה שבוצע בה עקב הכוח שהפעיל המערער וכמות האלכוהול ששתתה.

2.את הרשעתו של המערער ביסס בית-המשפט המחוזי על עדותה של המתלוננת, אותה הגדיר (עמ' 3 להכרעת-הדין) כ"עדות כנה ובהירה" שבמהלכה היא "תיארה ללא כחל וסרק את מה שאירע לה באותו היום". מנגד, דחה בית המשפט את שלל גרסאותיו של המערער, ולאחר שחזרנו ובחנו את הכרעת-הדין והראיות הגענו למסקנה כי לא הוכחה עילה להתערבותנו.

א.בחקירתו, דחה המערער מכל וכל את המעשה אשר יוחס לו, ואף הרחיק לכת עד כדי טענה שמעולם לא פגש את המתלוננת, וממילא גם לא קיים עימה יחסי-מין.

ב.משהחל משפטו, שינה המערער את טעמו, והפעם התגונן בגרסה לפיה הוא אמנם פגש את המתלוננת, והם לגמו משקה חריף ואף קיימו יחסי-מין, אך כל אלה נעשו בהסכמתה המלאה וללא התנגדות כלשהי מצדה.

בדיעבד התברר כי לחזרתו של המערער מכפירתו המוחלטת בעובדות נבעה, ככל הנראה, משנודע לו כי קיימת ראייה ניצחת נגדו לקיומם של יחסי המין, וכוונת הדברים למציאתם של כתמי זרע אשר בדיקתם העלתה כי הם נושאים אפיונים גנטיים זהים לאלה של המערער.

ג.אך גם הפעם לא התמיד המערער בגרסה אחרונה זו לאורך זמן, הואיל ובמהלך משפטו העלה טענה חדשה, שונה מכל קודמותיה, ולפיה גם הוא וגם המתלוננת היו בגילופין, ובאשר לו - הוא לא זוכר כלל את הקורות אותו, ועל כן גם אין בפיו מענה לשאלה אם קיים יחסי מין עם המתלוננת אם לאו.

עינינו הרואות, שהמערער מיטלטל מאז יום האירוע בין גרסאות שונות, ונראה שגם היום הוא עדיין חוכך בדעתו איזו מהן יש להעדיף, הואיל ובפנינו טען בנשימה אחת הן לעניין אי-הזיכרון שתקף אותו עקב השתייה, והן לכך שקיום יחסי המין בוצע בהסמכה, ואין צורך לומר כי בין הטענות קיימת סתירה פנימית.

3.במהלך טיעונו של בא-כוח המערער, חזרנו והדגשנו בפניו כי ההכרעה בתיק זה היא הכרעה עובדתית, בה לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב, אלא אם מוכח בפניה כי הערכאה הראשונה נתפסה לתוצאה שגויה, התעלמה מראיות, לא נתנה דעתה לשיקולים שהיו עשויים להשפיע על ההכרעה, וכיוצא באלה עניינים. אף אחת מאותן עילות לא הוכחה במקרה הנוכחי, אדרבא, שוכנענו לחלוטין כי הרשעתו של המערער היתה מבוססת היטב, באשר הוכח בעליל, כי גרסתה הראשונה של המתלוננת, בה התמידה לאורך כל הדרך, אומתה אט אט בדברים שנרשמו ונשמעו מפיו של המערער עצמו. מכאן שגם אם המתלוננת היתה שתויה, ואין ספק שכך היה מצבה, היא זכרה את האירועים כולם, ובכללם העובדה שהתנגדה לקיום המעשה המיני, אך המערער לא שעה לה וכפה עליה את עצמו.

מכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור על ההרשעה להדחות, וכך סברנו שיש לנהוג בשאלת העונש. בית המשפט המחוזי גזר למערער 6 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, ואף שמדובר בכליאה ממושכת, שתוצאותיה עלולות להיות קשות על המערער והקרובים לו, אין העונש חורג מרמת הענישה המקובלת, ואפשר אף שיש לו פן לקולא.