ע"פ 4238/01 חוסיין אבו ראס נ. מדינת ישראל

הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת אינוס. בית המשפט קבע כי הנאשם ביצע את המעשה במתלוננת בהיותה שתויה ובמצב של אובדן חושים, כשהוא מנצל את מצבה הקשה ומקיים עימה יחסי מין. באותה העת היתה במצב המונע ממנה להתנגד למעשיו.

בית המשפט המחוזי דן את הנאשם למאסר לתקופה של 6 שנים לריצוי בפועל לאחר שהביא בחשבון, לקולא, כי מעשה האינוס בוצע ללא תכנון מוקדם לאחר שהמבקש היטיב ליבו גם הוא בשתיה חריפה. כנגד הכרעת הדין וכנגד גזר הדין הוגש ערעור מטעם המבקש. עיקר טענתו בהודעת הערעור כי ביום האירוע היה בגילופין, ועל כן אינו זוכר דבר ממה שהתרחש ביום המקרה. עוד הוא טוען כי אין ליתן אמון בעדות המתלוננת באשר לנסיבות האירוע, ומכל מקום יש בכל אלה להשפיע על רמת הענישה שתושת עליו. בד בבד עם הגשת הודעת הערעור עותר המבקש להורות על "עיכוב ביצוע" עונש המאסר שנגזר עליו. נציג המדינה מתנגד נחרצות לבקשה ומסביר כי סיכויי הערעור קטנים ביותר בשל שהכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות הן באשר לעדות המתלוננת והן באשר לעדות המבקש.

ואכן, לא מצאתי כי יש מקום להיענות לבקשה. העותר נמצא בבית האסורים כבר שנה. הוא נעצר עוד קודם משפטו ומעצרו הוארך על ידי בית המשפט בתום 9 חודשים מאז תחילת המשפט. אף שהחל לרצות את עונשו אין ספק כי אפילו יוקל העונש בצורה משמעותית לא יהיה מקום לשחרורו המיידי ולא שוכנעתי כי סיכויי הערעור משמשים במקרה זה נימוק רב משקל התומך בבקשה.

הבקשה נדחית. המזכירות תעשה לקביעה מוקדמת של מועד הדיון בערעור עצמו.