מ"ח 367/06 רחמים טורקיה נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקווה (ת"פ 1837/03). על פי כתב האישום, המבקש הסיע במוניתו שני שוהים בלתי חוקיים. על כך הואשם בעבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. בית משפט השלום הרשיע את המבקש – על פי הודאתו – בעבירה שיוחסה לו (הרשעה מיום 6.7.2004). בית המשפט גזר על המבקש (ביום 18.10.2004) עונש של תשעה חודשי מאסר, מתוכם שלושה לריצוי בפועל, וכן פסילת רישיון נהיגה למשך עשרה חודשים (מתוכם ארבעה בפועל). כמו כן, הוטל על המבקש קנס בסך 1,000 ש"ח. על גזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 71900/04). הערעור נדחה ביום 19.12.2005 (השופטים א' טל, צ' גורפינקל, י' שבח). בעקבות זאת, הוגשה בקשה לרשות ערעור (רע"פ 242/06). בבקשה לרשות ערעור, טען המבקש כי ייצוגו בערכאות הקודמות היה לקוי, שכן באת כוחו הודתה בשמו בעובדות כתב האישום בעוד שמדבריו השתמעה כפירה. עוד נטען, כי בניגוד לאמור בהכרעת הדין היו ברכבו ארבעה נוסעים ולא שניים. עוד נטען, כי לא ניתן מענה לטענתו לפיה לחלק מן הנוסעים היו אישורי שהייה שתוקפם פג; בית משפט זה (השופט א' א' לוי) דחה, ביום 10.1.2006, את טענותיו של המבקש לרשות ערעור. וכך, בין היתר, קבע בית משפט זה, מפי השופט לוי:

"עיון בפרוטוקול הדיון של בית-המשפט השלום מלמד, כי מפיו של המבקש נרשמו במהלך הטיעונים לעונש הדברים הבאים: 'מתקשרים אלי עד היום ואני לא לוקח, למדתי לקח, ואני יותר לא לוקח. זו פעם ראשונה ואחרונה' (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום). ומותר לתהות כיצד מתיישבים דברים אלה עם הטענה לפיה כפר המבקש בעובדות? יתר על כן, חרף טענתו היום לפיה זכה בערכאות קמא לייצוג לא-ראוי, הוא נעזר באותו סנגור ממש כדי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרו כוונו חיצי הביקורת כנגד גזר הדין בלבד ולא כנגד ההרשעה"

2.ביום 11.1.2006 הגיש המבקש את הבקשה למשפט חוזר, בה הועלו טענות זהות לנטען בבקשה לרשות ערעור. בד בבד, התבקש עיכוב ריצוי עונש המאסר, שתחילתו נקבעה ליום 15.1.2006. המדינה, בתגובתה (מיום 18.1.2006) התנגדה הן לעיכוב ריצוי עונש המאסר והן לבקשה למשפט חוזר עצמה. נטען, כי מפיו של המבקש עולה הודאה ברורה באשמה. גם הודעת המבקש במשטרה מלמדת על הודאה ברורה בעובדות כתב האישום. הטענות בדבר ייצוג לקוי – כך סבורה המשיבה – אינן מבוססות כלל.

3.המבקש טוען כי הוא זכאי למשפט חוזר מכוח שתיים מהעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (להלן – חוק בתי המשפט):

"31.(א) נשיא בית המשפט העליון... רשאי להורות כי בית המשפט... יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין" .

משפט חוזר – כך נפסק לא אחת – הוא מנגנון דיוני שמאזן בין הצורך לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו למשל: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (1) 529, 559, והאסמכתאות המפורטות שם). משפט חוזר אינו ערעור נוסף. "נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו" (מ"ח 4057/02 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משפט חוזר הוא חריג ולא הכלל. על הטוען למשפט חוזר להניח תשתית מוצקה להתקיימותה של אחת העילות שבסעיף 31 לחוק בתי המשפט (ראו: מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 249).

4.עיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה. הבקשה אינה מקימה עילה למשפט חוזר ודינה להידחות. המבקש טוען, כך נדמה, כי למעשה כפר בעובדות כתב האישום, ומכאן שהודאתו בכתב האישום "יסודה היה בשקר או בזיוף" כאמור בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט. מהחומר המונח לפניי עולה כי הודאת המבקש בעובדות המפורטות בכתב האישום – הסעת שני שוהים בלתי חוקיים – אינה מבוססת על שקר או זיוף. הודאה זו ניתנה מפורשות מפי המערער הן בחקירתו במשטרה והן בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום. הטענות כי היו ברכב ארבעה נוסעים, וכן כי לחלק מהנוסעים היו אישורי שהייה שתוקפם פג, אינן מעלות ואינן מורידות לעניין הודאת המבקש בעובדות המפורטות בכתב האישום. זאת ועוד: המבקש לא עשה דבר כדי לבסס את טענתו כי הודאתו בכתב האישום נעשתה בשל הייצוג הלקוי של באת כוחו דאז. בנסיבות העניין, אף לא קם חשש של ממש לעיוות דין, כנדרש בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.