רע"פ 242/06 רחמים טורקיה נ. מדינת ישראל

1.בית-משפט השלום בפתח-תקווה הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בהסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. הרשעתו התבססה על כך שבאחד מימיו של חודש ינואר 2003, הוא נמצא מסיע במונית בה נהג שניים ששהו בישראל שלא כדין. בעקבות זאת, נגזרו למבקש תשעה חודשי מאסר, מתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל, וכן פסילת רישיון נהיגה למשך ארבעה חודשים ופסילה על תנאי למשך שישה חודשים. בנוסף, הוטל עליו לשלם קנס בסך 1,000 ש"ח.

2.המבקש ערער על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ושם טען כי בגזירת העונש לא התחשב בית-משפט השלום בנסיבותיו האישיות, לרבות מצבו הכלכלי הקשה, גילו ומצבו המשפחתי. ערעור זה נדחה, ובית-המשפט קבע כי העונש שהושת על המבקש מגלם בתוכו התחשבות בכל השיקולים הרלוונטיים, לרבות אלו שעליהם הצביע המבקש.

3.

כעת עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור. ככל שירדתי לסוף דעתו, טענתו העיקרית היא כי ייצוגו בידי עורכת-דין מטעם הסנגוריה הציבורית בפני ערכאות קמא לקה בחסר, באשר באת-כוחו הודתה בשמו בעובדות כתב-האישום, בעוד שמן הדברים שאמר הוא עצמו באולם בית-המשפט, השתמעה כפירה. בנוסף, טען המבקש, כי בניגוד לאמור בהכרעת הדין היו ברכבו ארבעה נוסעים ולא שניים, וכי בפרוטוקול הדיון ובהכרעת-הדין לא נזכרה טענתו, לפיה לחלק מן הנוסעים היו אישורי שהייה שתוקפם פג.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית כללית, החורגת מגדר עניינו הקונקרטי של המבקש. הבקשה שבפני אינה מעלה שאלה מעין זו, ודינה - מטעם זה בלבד - דחייה. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש. עיון בפרוטוקול הדיון של בית-המשפט השלום מלמד, כי מפיו של המבקש נרשמו במהלך הטיעונים לעונש הדברים הבאים: "מתקשרים אלי עד היום ואני לא לוקח, למדתי לקח, ואני יותר לא לוקח. זו פעם ראשונה ואחרונה" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום). ומותר לתהות כיצד מתיישבים דברים אלה עם הטענה לפיה כפר המבקש בעובדות? יתר על כן, חרף טענתו היום לפיה זכה בערכאות קמא לייצוג לא-ראוי, הוא נעזר באותו סנגור ממש כדי להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרו כוונו חיצי הביקורת כנגד גזר הדין בלבד ולא כנגד ההרשעה. נראה אפוא כי המבקש אלתר, בבחינת יש מאין, את אותן טענות כנגד סנגורו דאז, מאחר והתקשה להשלים עם העונש שהושת עליו. ונדמה כי אין צורך לומר, כי עילה זה אין בה כדי לזכות את המבקש ברשות לקיומו של ערעור נוסף.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.