מ"ח 3781-23 מ"ח 3781-23

לפניי בקשה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בהרשעתו של המבקש בעבירת רצח ובעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה.

העובדות וההליכים

1.בשנת 2004 הוגש נגד המבקש ונגד ישראל גנון (להלן: גנון) כתב אישום שלאחר תיקונו ייחס להם שני אישומים (להלן: כתב האישום; לשלמות התמונה יוער כי כתב האישום הוגש גם נגד אדם שלישי, אשר זוכה במהלך ההליך בבית המשפט המחוזי לאחר שהמשיבה חזרה בה מהאישומים נגדו). במוקד הבקשה ניצב האישום השני בכתב האישום, שבו יוחסו למבקש ולגנון עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (אשר היה בתוקף במועד זה; להלן: חוק העונשין); עבירת חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק העונשין; וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. כעולה מכתב האישום, המבקש, גנון, אחיו של המבקש (להלן: יגאל) ואחרים שהיו חברים בקבוצתם היו מסוכסכים במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עם קבוצה אחרת באשקלון שעליה נמנו, בין היתר, שלום דומרני ויניב רווח (להלן: דומרני ורווח בהתאמה). על רקע הסכסוך, החליטה הקבוצה אליה השתייך המבקש להביא למותו של דומרני. לשם מימוש מטרה זו, חברי הקבוצה חברו לקבוצת עבריינים נוספת, שגם לה היה עניין לפגוע בדומרני, ושעל חבריה נמנה ירון סנקר (להלן: סנקר).

2.לפי המיוחס בכתב האישום, ביום 20.7.2003 הצטיידו המבקש וגנון ברובה מסוג גליל (להלן: הרובה) והמתינו ברכבם מחוץ לאשקלון יחד עם קושר אחר שזהותו לא ידועה, כאשר באותה העת קושרים נוספים היו אמורים לדווח להם על תנועותיו של דומרני כדי שיוכלו להגיע למקום ולירות בו. בסביבות השעה 22:20 התקבל דיווח שלפיו דומרני נצפה יחד עם אחרים ברכב מסוג סוזוקי בלנו לבנה (להלן: הרכב) בו נוהג רווח. המבקש וגנון נסעו למקום בו נראה הרכב באשקלון, אך לא מצאו אותו. באותה העת הוריד רווח את נוסעי הרכב, ובשעה 22:48 אסף את שקד שלחוב (להלן: המנוחה) ואת דנית שמש ברכבו מביתה של האחרונה והסיען באשקלון. כמיוחס בכתב האישום, מספר דקות לאחר מכן, בשעה 22:52, הבחינו המבקש וגנון ברכב וסברו כי דומרני וחבריו נמצאים בו. המבקש וגנון נסעו במקביל לרכב מצד ימין, כאשר כנטען בכתב האישום, ירה גנון בהוראת המבקש צרור יריות אל תוך הרכב. היריות פגעו בראשה ובכתף ימין של המנוחה, וכתוצאה מהן נגרם מותה. לרווח ולדנית שמש נגרמו חבלות חמורות כתוצאה מהירי. לאחר שהמבקש וגנון גילו שפגעו במנוחה ובדנית שמש, ולא בדומרני ובאנשיו, הם נמלטו מאשקלון ברכבם ונסעו למרכז הארץ. לשלמות התמונה יוער כי במסגרת האישום הראשון בכתב האישום יוחסו למבקש ולגנון עבירות של ניסיון לרצח, גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לביצוע פשע בגין אירוע נוסף שבו נטען כי ניסו להביא למותו של דומרני.

3.עד התביעה המרכזי במשפטם של המבקש וגנון היה סנקר. בתמצית הנדרשת לענייננו, סנקר נעצר והודה בחקירתו בביצוע שורה ארוכה של עבירות. אגב כך, הפליל את המבקש ואת גנון בהדרגה לאורך חקירותיו כמי שהיו מעורבים בעבירות נושא כתב האישום. תחילה, סירב סנקר למסור הודעה פורמלית והשיחות עמו הוקלטו על ידי החוקרים בסתר. בשלב זה ביקש לנהל עם החוקרים משא ומתן לכריתת הסכם עד מדינה, ואולם בסופו של יום הסכם כאמור לא נחתם. בהמשך, לאחר שהחוקרים הפגישו בין סנקר לבין שוטר דתי שהתחזה לרב ושכנע אותו להעלות את הודעותיו על הכתב, הסכים סנקר להעלות את הודעותיו על הכתב ומסר גרסה מפורטת שלפיה המבקש וגנון התוודו לפניו על חלקם באישום השני. בין סנקר לבין המבקש וגנון נערך עימות, שבמהלכו הכחישו האחרונים את המעשים ואף טענו כי הם לא מכירים את סנקר. כשהתייצב להעיד בבית המשפט המחוזי, סנקר שתק וסירב להשיב לשאלות שהופנו אליו. נוכח האמור, הכריז בית המשפט על סנקר כעד עוין ולבית המשפט הוגשו תמלילי חקירתו במשטרה, בהתאם לקבוע בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).

4.בנוסף לעדותו של סנקר, הציגה המשיבה ראיות נוספות שלשיטתה הפלילו את המבקש במעשים שיוחסו לו בכתב האישום. בין היתר, הוצגו איכונים של טלפון נייד אשר נטען כי היה בחזקת המבקש וגנון בעת ביצוע הרצח; שקריהם בחקירות המשטרה; שיחה בין המבקש לבין גנון בעת מעצרם; וקובץ האזנות סתר שנערכו לשיחות שביצע יגאל, הוא כאמור אחיו של המבקש, מבית הסוהר בזמן שריצה עונש מאסר (להלן: האזנות הסתר). במסגרת זאת, הפנתה המשיבה לשיחה בין יגאל לבין דובר אחר, שבוצעה כ-4 דקות לאחר הירי, שבמסגרתה נקלטה בהאזנה שיחת רקע בין שני אנשים (להלן: שיחת הרקע). להלן יובא תמליל השיחה:

"גבר 1: מה איתך, אתה לא צריך להתבאס...

גבר 2: עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי... אין לי עצבים... [תחילת משפט לא ברור] תפקיד שלי אתה גם בא להגיד לי מה לעשות... סע, זה... שתוק, תן לי לעשות מה אני יודע... [מילה לא ברורה] עזוב אותי בשקט... יורד לוודא מי בפנים מאחורה מה... [המשך לא ברור]".

המשיבה טענה כי חילופי הדברים מלמדים כי הדוברים בשיחה הרקע ביקשו לוודא הריגה מיד לאחר הירי לעבר הרכב, ובעקבות זאת גילו כי ירו בחפים מפשע. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בעניין זהותם של הדוברים בשיחה זו. התביעה טענה כי גנון הוא הגבר ששוחח עם יגאל, והמבקש הוא אחד הדוברים בשיחת הרקע ("גבר 1"). המשיבה ביססה את עמדתה על יסוד זיהוי שהתבצע בידי המתמללים שעסקו בהאזנה לשיחותיו של יגאל – זיהוי שמכונה "זיהוי על-פי קול". בענייננו, השוטרת הראשונה שהאזינה לשיחות זיהתה את המבקש כאחד מהדוברים בשיחת הרקע, אך לא זיהתה את גנון בשיחת החזית שנקלטה. לאחר מכן, התבצעה האזנה נוספת על ידי ראש מחלקת האזנות סתר, אשר שבה וזיהתה את המבקש כאחד הדוברים בשיחת הרקע, ואף זיהתה את גנון כמי ששוחח עם יגאל. מן העבר השני, הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת של מומחית לזיהוי קול, שביצעה בדיקה ספקטוגרפית שנערכה במעבדה, ואשר קבעה כי לא ניתן לזהות את קולו של הדובר בשיחת הרקע.

5.ביום 30.4.2009 זיכה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא נ' הנדל, וכב' השופטים נ' זלוצ'ובר וצ' צפת) מחמת הספק את המבקש ואת גנון פה אחד משני האישומים שיוחסו להם בכתב האישום. בית המשפט מצא כי לא ניתן לבסס את הרשעתם על גרסתו של סנקר. זאת, לאחר שנקבע כי סנקר הוא אדם אימפולסיבי, שקשה לעמוד על שיקוליו שכן הוא "סוג של סימן שאלה מהלך" (סעיף 4(ה) להכרעת הדין). בית המשפט קבע עוד כי אין ליתן אמון רב בגרסאותיו נוכח ההתפתחויות שחלו בהן לאורך חקירתו במשטרה. עוד ניתן משקל גם לשאיפתו להפוך לעד מדינה. נוכח מסקנה זו, בית המשפט קבע כי אין צורך לבחון את קיומה של התוספת הראייתית הנדרשת לעדותו של סנקר – ראיה מחזקת – לפי סעיף 10א לפקודה. בנוסף, נקבע כי אין בראיות הנוספות שהוצגו כדי לבסס את אשמתם של המבקש וגנון מעבר לספק סביר. בהתייחס לשיחת הרקע, צוין כי היא מעלה "חשד שמדבר בעד עצמו" (סעיף 5(ד)(2) להכרעת הדין) ואולם כוחה מוגבל, בין היתר מאחר שלא ניתן לקבוע כעובדה מוכחת שהמבקש וגנון הם הדוברים בשיחה. צוין כי הגם שבשיחת טלפון נוספת שנערכה מאותו מכשיר טלפון כשעה לאחר ביצוע הרצח הזדהה המבקש בשמו, לא ניתן לקבוע בהכרח שהוא שימש את המבקש גם בשעת הרצח, מאחר שמכשיר הטלפון לא שימש את המבקש וגנון באופן בלעדי.

6.המשיבה ערערה על הכרעת הדין, וביום 2.12.2010 קיבל בית משפט זה פה אחד (השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' עמית) את הערעור ביחס לאישום השני. בפסק דינו, קבע השופט א' לוי כי גם אם לא ניתן לייחס לעדות סנקר את מלוא המשקל – חשיבותה לבירור האמת רבה. זאת בשים לב לכך שגרסתו מתיישבת עם שורה של ממצאים מזירת האירוע. בתוך כך, התייחס השופט לוי לכך שסנקר ידע לתאר את סוג הנשק באמצעותו בוצע הירי; את צבעם של חלונות הרכב היורה; ואף כי מבצעי העבירה יצאו מרכבם לצורך ביצוע וידוא הריגה. בנוסף, נקבע כי אין בהתפתחויות שחלו בגרסתו כדי לשלול את אמינותה, וכי אלה נבעו מחזרתו בתשובה לאורך ההליך ומהדינמיקה בינו לבין חוקריו. נקבע כי בשים לב לכך שסנקר שתק על דוכן העדים, אין יתרון לערכאה הדיונית בבחינת מהימנותו על סמך ההודעות שהוגשו. עוד צוין כי על אף שהתוספת הנדרשת היא חיזוק מוגבר, בנסיבות המקרה יש לדרוש תוספת ראייתית מסוג סיוע, נוכח הקשיים שהתעוררו בהודעותיו של סנקר ובשים לב להתנהלותו בהליך.

7.לאחר בחינת ראיות נוספות שהוצגו על ידי המשיבה קבע השופט לוי כי יש בהן לסייע לגרסתו של סנקר. בתוך כך, נקבע כי "מעל הכל ניצבו נתוני מחקר התקשורת, אשר הצליחו לקשור את [המבקש וגנון] ישירות לירי שנורה לעבר הרכב בו נסעו [המנוחה] וחברתה" (פסקה 56). נקבע כי ניתן לקבוע שהמבקש וגנון הם הדוברים בשיחה שהתבצעה בדקות שלאחר הרצח שבמהלכה נשמעה שיחת הרקע, וכי מדובר בראיה חיצונית שמתוספת לעדותו של סנקר וקושרת אותם לביצוע הרצח. במסגרת זאת, נקבע כי אמנם "זיהוי על פי קול" עלול לעורר קשיים, ואולם העובדה כי לא בוצעה בדיקה במעבדת קול אינה משמיטה את הקרקע מערכו של הזיהוי שבוצע. השופט לוי מצא כי יש להעדיף את חוות דעתה של המשיבה על פני חוות הדעת מטעם ההגנה, וכי אין לקבל את מסקנתה של המומחית מטעם ההגנה שלפיה לא ניתן לזהות את קולו של הדובר בשיחת הרקע. נקבע כי חוות דעת מטעם המשיבה נתמכת בסימנים מזהים שיש בהם להסיר את החשש שהזיהוי הקולי מקורו בטעות, ובהם זיקתם של המבקש וגנון למכשיר הטלפון, בפרט ביום הרצח. נקבע כי נוכח זיקה זו, ניתן להגיע למסקנה שהמבקש וגנון שהו יחד בשעת הרצח ובידיהם מכשיר הטלפון ממנו בוצעה שיחת הרקע אף ללא חוות הדעת מטעם המשיבה. בפרט, התייחס השופט לוי לכך שכשעה לאחר הירי נערכה שיחה ממכשיר הטלפון בין יגאל לבין אדם שהזדהה בכינויו של המבקש, תוך שדחה את טענת ההגנה כי הטלפון הועבר למבקש במהלך השעה שחלפה לאחר הרצח.

8.השופט לוי קבע שלאמור יש להוסיף כי השימוש במכשיר הטלפון הופסק למחרת יום הרצח; ואת האיכון שנערך למספר הטלפון שממנו בוצעה השיחה בשעת הרצח. נקבע כי אף אם אין באיכון להוכיח כי המבקש וגנון שהו במקום המדויק בו אירע הרצח, יש בו ללמד כי נכנסו לאשקלון זמן קצר לפני הירי, יצאו ממנה דקות ספורות לאחריו וכי בסמוך לאחר הירי פתח הרכב ובו המשיבים בנסיעה לכיוון מרכז הארץ. נקבע כי נתונים אלה מתיישבים עם האפשרות שהמחזיק בטלפון היה מעורב ברצח. בנוסף לאמור, התייחס השופט לוי לכך שבמהלך המעצר ניהלו המבקש וגנון שיחה מעוררת חשד, במסגרתה דנו בכך שלפי מידע שהגיע לידיהם אדם עמו היו בקשר מסר עליהם מידע מפליל, ובעקבות כך תיאמו גרסאות. עוד צוין כי הנתונים שהוצגו מלמדים על מעורבותם של המבקש וגנון "במלחמת כנופיות", וכי הדבר מהווה תמיכה נוספת לגרסתו של סנקר, אף אם מדובר בראיה נסיבתית.

9.השופט ס' ג'ובראן הצטרף לפסק דינו של השופט א' לוי. השופט י' עמית הסכים אף הוא כי יש להרשיע את המבקש ואת גנון ברצח של המנוחה. לשיטתו, מכלול הראיות החיצוניות, שאינן תלויות בסנקר, יוצרות "מסה קריטית" המטה את הכף עד לסף הרשעה, ועדותו של סנקר היא אך בגדר התוספת הראייתית הנדרשת לשם הסרת הספק הסביר. נוכח האמור, הרשיע בית המשפט את המבקש ואת גנון בעבירת הרצח ובעבירת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. בקשה לדיון נוסף על הכרעת הדין נדחתה (דנ"פ 9216/10 ז'אנו נ' מדינת ישראל (29.3.2014)).

10.ביום 15.3.2011 גזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ, וכב' השופטים נ' זלוצ'ובר וצ' צפת) את דינם של המבקש ושל גנון. בית המשפט השית על המבקש ועל גנון עונשי מאסר עולם בגין עבירת הרצח ו-15 שנות מאסר בפועל בגין עבירת חבלה חמורה, שירוצו במצטבר. עוד הוטל על כל אחד מהשניים פיצוי למשפחתה של המנוחה בסך 258,000 ש"ח. המבקש וגנון ערערו על גזר הדין, וביום 10.6.2013 התקבל ערעורם באופן חלקי, כך שעונש המאסר בפועל בגין עבירת חבלת החבלה החמורה הופחת ל-10 שנים שירוצו במצטבר למאסר העולם.

טענות הצדדים

11.מכאן הבקשה למשפט חוזר שלפניי, שהוגשה למעלה מעשור לאחר שניתן פסק הדין אשר הרשיע את המבקש. המבקש טוען כי יש בידיו ראיה חדשה שעשויה לזכותו, והיא חוות דעת מומחה שנערכה במעבדת קול (להלן: חוות הדעת) שלפיה זיהויו של המבקש כ"גבר 1" בשיחת הרקע הוא שגוי, וניתן לזהות את קולו של הדובר כאדם אחר – יגאל פריניאן (להלן: פריניאן). כנטען בבקשה, עובר לביצוע הבדיקה, העבירה המשיבה למבקש – לבקשתו – תיעוד שיחה ישן של פריניאן. כמתואר בחוות הדעת, השוואה בין מקטע משיחת הרקע לבין קולו של פריניאן מצביעה על "זיהוי ודאי" בין השניים, ולעומת זאת השוואה בין מקטע משיחת הרקע לבין קולו של המבקש מצביעה על חוסר התאמה. כנטען, חוות הדעת מתבססת הן על בדיקה באמצעות תוכנות קול מקצועיות, הן על בדיקה ביומטרית. המבקש מדגיש כי מדובר באמצעי זיהוי עדיף על פני זה שנקטה בו המשיבה, וכי אף בפסק דינו של בית משפט זה נמתחה ביקורת על כך שזיהוי הדוברים התבצע אך בשיטה של זיהוי לפי קול ולא במעבדת קול. המבקש טוען כי פריניאן נעצר ונחקר בקשר למעורבות בפרשה, ואולם תיעוד החומר בעניינו לא אותר על ידי המשיבה, וכי לא ניתן לכך הסבר מספק על ידי המשיבה. המבקש מפנה לממצאי ועדת הבדיקה לבחינת התנהלות מערכת אכיפת החוק בפרשת האחים פריניאן והשוטר צחי בן אור ("ועדת זיילר"), שבחנה את התנהלות גורמי המשטרה בטיפול באירועים ובחקירות הנוגעים לאחים פריניאן בתקופת האירועים נושא כתב האישום. לצד טענתו בדבר הראיה החדשה, טוען המבקש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין. זאת, מאחר שבפסק דינו של השופט עמית נפלה טעות, שכן זיהה את המבקש כ"דובר 2" בשיחת הרקע. כמו כן, המבקש ביקש לקיים דיון בעל-פה בבקשה למשפט חוזר.

12.המשיבה מצדה טוענת כי הבקשה אינה מציגה תשתית אשר בכוחה לבסס עילה לקיום משפט חוזר. המשיבה טוענת, בין היתר, כי חוות הדעת נעדרת מאפיינים בסיסיים הנדרשים מחוות דעת מומחה. בין היתר, הודגש כי לחוות הדעת כלל לא צורפו תוצאות הבדיקה הביומטרית שנטען שנערכה לשם הזיהוי. המשיבה מעלה טענות נוספות הנוגעות למקצועיות הבדיקה. בפרט, המשיבה מפנה לפרשה אחרת שבה המומחה שערך את חוות הדעת נושא הבקשה דנן הוזהר ביחס לאי אמירת אמת על דוכן העדים, ולפרשה נוספת שבה נקבע כי לא ניתן לסמוך על בדיקות אשר ערך. לפיכך, כנטען, ערכה הראייתי של חוות הדעת "מפוקפק מאוד" (סעיף 34 לתגובה). בנוסף, מעבר לנדרש לשיטה זו, נטען כי גם אם היה בכוחה של חוות הדעת להוכיח כי הדובר הוא פריניאן, אין משמעות הדבר כי המבקש לא נכח ברכב. לטענת המשיבה, זיהויו של המבקש כדובר בשיחת הרקע לא היווה את ראיית הסיוע היחידה ששימשה להרשעתו, ונקבע כי ניתן להגיע למסקנה שלפיה גנון והמבקש שהו יחד בשעת הרצח והחזיקו במכשיר הטלפון גם במובחן מחוות הדעת שזיהתה אותם כדוברים בשיחה, בין היתר מאחר שכשעה לאחר הרצח התקיימה שיחה נוספת שבה הזדהה המבקש בשמו. אשר לטענה בדבר עיוות דין, המשיבה מסכימה כי בפסק דינו של השופט עמית נפלה טעות בזיהויו של המבקש כדובר 2, ואולם נטען כי טענה זו לוקה בשיהוי וכי אף בחינת הטענה לגופה מעלה כי אין בה לעלות כדי עיוות דין. עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שהמבקש לא שילם את הפיצויים שהוטלו עליו בגזר הדין.

13.לבקשתו, התרתי למבקש להגיב לתגובת המשיבה. במסגרת זאת נטען, בין היתר, כי יש לדחות את טענות המשיבה המכוונות לערכה של חוות הדעת, מאחר שהמשיבה לא חקרה חקירה נגדית את עורך חוות הדעת ואף לא הגישה חוות דעת חדשה במעבדה מטעמה. כמו כן, לעמדת המבקש, יש לדחות את הטענות שמכוונות למהימנותו של עורך חוות הדעת, והוא מפרט על אודות שלושה הליכים שבהם חוות דעתו התקבלו. עוד נטען כי יש לדחות את הטענה לשיהוי ביחס לעילת עיוות הדין המתבססת על טעות בפסק דינו של השופט עמית, וזאת מאחר שהמבקש טען בעניין זה גם במסגרת הבקשה לדיון נוסף שהוגשה בשעתו.

דיון והכרעה

14.בפתח הדברים, אציין כי לא מצאתי להורות על קיום דיון בעל פה בבקשה למשפט חוזר. ככלל, בית משפט זה לא נוהג לקיים דיון בבקשות למשפט חוזר, אלא במקרים חריגים. איני סבור כי המקרה דנן הוא מקרה חריג כאמור (מ"ח 5926/15 שיר נ' מדינת ישראל (10.12.2015); מ"ח 2175/14 סויסה נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (21.9.2014)).

15.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, בתגובת המבקש ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למשפט חוזר להידחות. בבואו לדון בבקשה למשפט חוזר נדרש בית המשפט לאיזון שבין עקרון סופיות הדיון לבין חשיפת האמת ומניעת הרשעות שווא (מ"ח 5527/23 נועם נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (13.8.2023) (להלן: עניין נועם); מ"ח 3489/22 חסין נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (4.12.2022); מ"ח 4035/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (23.12.2020); מ"ח 9530/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (25.8.2020)). איזון זה בא לידי ביטוי ב-4 העילות שמנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, ואשר רק בהתקיים אחת מהן יורה בית המשפט על עריכת משפט חוזר:

"(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

16.נקודת המוצא היא כי יש להורות על משפט חוזר באופן חריג ובמשורה (עניין נועם, פסקה 7; מ"ח 2722/20 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (16.6.2020)), ומשכך על המבקש שיערך בעניינו משפט חוזר להעמיד תשתית ראייתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת מבין 4 העילות האמורות (מ"ח 7550/21 חן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (17.11.2021)) במוקד טענות המבקש ניצבות שתיים מן העילות למשפט חוזר שמנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. ראשית, המבקש טוען שחוות הדעת היא ראיה חדשה שיש בכוחה לשנות את תוצאת המשפט לטובתו (בהתאם לעילה שקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק); שנית, טוען המבקש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין (בהתאם לעילה שקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק), וזאת, בשל הטעות הנטענת בפסק דינו של השופט י' עמית.

ראיות חדשות – חוות הדעת

17.על הטוען להתקיימותה של העילה שקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט מוטל נטל כבד, ועליו להוכיח כי הראיות או העובדות שבידיו הן בעלות "אמינות לכאורה"; שיש בהן או בהשתלבותן עם החומר שהוצג לפני בית המשפט, פוטנציאל לשינוי ההכרעה בעניינו; וכי הן בעלות "משקל סגולי" שיש בו כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט (מ"ח 4496/22 אוטמזגין נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (14.7.2022); מ"ח 1830/19 באשה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (10.12.2020)). כפי שיפורט להלן, איני סבור כי תנאים אלה מתקיימים בענייננו.

18.כפי שצוין בעבר, "עצם קיומה של חוות דעת חדשה המוגשת בהליך פלילי שהסתיים בפסק דין חלוט, אינו מחייב עריכת משפט חוזר" (מ"ח 4811/12 סאלם נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (2.5.2013) (להלן: עניין סאלם)). במקרה דנן, מקובלת עליי טענת המשיבה שלפיה חוות הדעת לוקה בחסר, וכי היא אינה מגלה אמינות לכאורית שעשויה להצדיק היעתרות לבקשה (ראו והשוו: עניין סאלם, פסקה 34; מ"ח 5048/04 אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 31 (20.11.2005)). כאמור, בחוות הדעת צוין כי בוצעו שתי בדיקות לזיהוי קולי: השוואה קולית שבוצעה באמצעות תוכנות קול מקצועיות; וחוות דעת ביומטרית. ואולם, שמותיהן של תוכנות הקול המקצועיות, בהן המומחה השתמש כנטען ואשר אפשרו לו להשוות בין מקטעי הקול הרלוונטיים, לא פורטו. בנוסף, הטענה המובאת בחוות הדעת שלפיה חלו התפתחויות טכנולוגיות בתחום זיהוי הקול ממועד ביצוע חוות הדעת מטעם המשיבה, אשר עליהן נסמכה חוות הדעת – נטענה ללא תימוכין מתאימים. אף טיבה של הבדיקה הביומטרית שבוצעה לא פורטה. בהקשר זה טענה המשיבה – והמבקש בתגובתו לא טען אחרת – כי חוות הדעת הביומטרית עיקרה בדו"ח ממוחשב אשר כולל פלט ובו ההסתברות כי שתי הקלטות ביניהן נערכה השוואה הן של אותו הדובר. ואולם, דו"ח כאמור לא צורף לבקשה. אף אין בידי לקבל את טענת המבקש שיש להעדיף את חוות הדעת דנן על פני חוות הדעת שהוצגה במהלך ההליך אך מאחר שבוצעה במעבדה. בעת מתן פסק הדין היה מודע בית המשפט למגבלות של שיטת הזיהוי לפי קול, וחרף זאת קבע כי אין בכך להשמיט את הקרקע מחוות הדעת שהוצגה מטעם המשיבה; בית המשפט אף מצא להעדיפה על חוות הדעת שנערכה במעבדה ושהוצגה על ידי ההגנה, בין היתר בשים לב לכך שמצא כי היא נתמכת בסימנים מזהים. נוכח מכלול הדברים שהובא לעיל, איני סבור כי עלה בידי המבקש להראות כי חוות הדעת עולה כדי ראיה בעלת "משקל סגולי" מספק לשינוי תוצאת המשפט (עניין חסין, בפסקה 13; מ"ח 5210/22 בדארנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (10.8.2022) (להלן: עניין בדארנה)).

19.בנוסף, תקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957 (להלן: תקנות סדרי דין במשפט חוזר) קובעת כי בקשה למשפט חוזר תוגש תוך 90 ימים מהמועד בו נודע למבקש על התקיימות אחת מהעילות הקבועות בדין. לצד זאת, בית המשפט רשאי להיזקק לבקשה כשהוא סבור כי האיחור נגרם שלא באשמתו או ברשלנותו של המבקש. כאמור, ההשוואה בין קולו של "גבר 1" לבין פריניאן נערכה לבקשת המבקש – לאחר שביקש לקבל חומרים בעניין פריניאן. ואולם, בבקשה לא צוין מהו המועד שבו, כנטען, חשד כי פריניאן הוא הדובר בשיחה, חשד שבעקבותיו ביקש את חומרי החקירה בעניינו ואף פנה למומחה לשם עריכת חוות הדעת. כל שצוין בהקשר זה כי "פריניאן נפטר, דבר אשר הוביל לחשיפת האמת בעיתוי הנוכחי" (סעיף 18 לבקשה) וכי "לאחר שהתקבל מידע לפיו יגאל פריניאן היה מעורב ברצח, ביקשו [באי כוח המבקש] לקבל לידיהם את חומר החקירה שנוגע ליגאל פריניאן" (סעיף 131 לבקשה). בנסיבות אלו, לא הוברר מדוע הבדיקה נערכה בחלוף למעלה מעשור מהמועד שבו ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המבקש, ואף בכך יש לעורר קושי בקבלת הבקשה. בהינתן מכלול הנתונים שעליהם עמדתי, למותר הוא להידרש לטענה הנוספת שהעלתה המשיבה, שלפיה אין בכוחה של חוות הדעת להשפיע על ההכרעה בעניינו של המבקש, וזאת נוכח מארג הראיות שקושר את המבקש לביצוע הרצח אף במובחן מזיהויו הקולי כ"דובר 1".

עיוות דין

20.עילת עיוות הדין שקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט משמשת כ"עילת סל" שנועדה לאפשר לבית המשפט – במקרים חריגים ויוצאי דופן – להיעתר לבקשה למשפט חוזר, מקום שבו לא מתקיימת אחת משלוש העילות הראשונות שקבועות בסעיף האמור (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 562 (1999); מ"ח 8281/20 סרור נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (13.7.2022)). במסגרת עילה זו על בית המשפט "להשקיף 'במבט על' על מלוא חומר הראיות – המקורי והנוסף – ולשאול עצמו, אם על-פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין" (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 334, 362-361 (1997)).

21.המבקש טוען כי בפסק דינו של השופט י' עמית נפלה טעות בזיהויו של המבקש כ"דובר 2", ולא כ"דובר 1", בניגוד לחוות הדעת מטעם המשיבה; עוד נטען כי טעות זו עולה כדי עיוות דין שיש בו להצדיק היעתרות לבקשתו למשפט חוזר. אין בידי לקבל טענות אלה של המבקש. אכן, אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש בשיחה הוא "דובר 1". אולם, איני סבור כי יש בשגגה האמורה לעלות כדי עיוות דין. זאת, בפרט, בשים לב לכך שבחוות הדעת העיקרית של השופט א' לוי – אליה הצטרף כאמור השופט ס' ג'ובראן – לא נפלה אותה השגגה.

22.לכך יש להוסיף כי המבקש העלה את הטענה כי יש בכך להקים עילה למשפט חוזר למעלה מעשור מחלוף המועד שבו הוגש פסק הדין, וזאת על אף שכפי שצוין בתגובת המבקש, ידע על טעות זו ואף העלה את הטענה בבקשה לקיום דיון נוסף. לפיכך, על פניו, בקשתו של המבקש לא עומדת בסד הזמנים הקבוע בתקנה 4(א) לתקנות סדרי דין במשפט חוזר, שכאמור קובע כי בקשה למשפט חוזר תוגש תוך 90 ימים מהמועד בו נודע למבקש על התקיימות אחת מהעילות הקבועות בדין. אמנם בית המשפט רשאי להיזקק לבקשה כשהוא סבור כי האיחור נגרם שלא באשמתו או ברשלנותו של המבקש, ואולם במקרה דנן לא הוצג הסבר כלשהו לאיחור בהגשת הבקשה (מ"ח 3300/22 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (16.11.2022); מ"ח 4095/20 גל-עוז נ' מדינת ישראל (29.6.2020); מ"ח 7806/16 בירנבאום נ' מדינת ישראל, פסקה כ (12.2.2017)).

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית אפוא.