מ"ח 3794/07אליהו שמואלי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, בתום שמיעתן של הראיות, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נקבע, כי המבקש, אשר שימש בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום כפקח עירייה, הכה את המתלונן, מורה נהיגה, לאחר שבין השניים נתגלע ויכוח בנוגע לאגרת חניה. כתוצאה מהמכה נחבל המתלונן באוזנו. בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש שלושה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 50 ש"ח והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 1,500 ש"ח.

2.

על פסק-דין זה ערער המבקש, באמצעות בא-כוחו, לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. במהלך שמיעת הערעור, בו נכח המבקש ,

הצהיר בא-כוח המשיבה, כי "לא ניתן לשלול פרובוקציה ומגע פיזי מצד המתלונן, שקדמו לתגובת המערער ואף האיצו את מהלך העניינים, מעבר למה שנקבע בהכרעת הדין. עם זאת, תגובתו של [ המבקש ] לא חוסה תחת ההגנה העצמית" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 27.9.2006). בעקבות כך הודיע בא-כוח המבקש, כי לאור דבריו של בא-כוח המשיבה והערות בית המשפט, הוא מבקש לחזור בו מן הערעור, וכך היה.

3.

מקץ זמן נמלך המבקש בדעתו, ופנה לבית-משפט זה בבקשת רשות לערער. את בקשתו הטעים בכך שלא יוצג בפני הערכאה הדיונית בידי יודע משפט, וכי בדיון בערעור היה "לא מרוכז ונרגש ביותר", ומשום כך לא עצר בעד בא-כוחו מלחזור בו מן הערעור. כן השיג המבקש על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית ועל העונש שנגזר לו. ברם, בית-משפט זה דחה את הבקשה ( השופט ס' ג'ובראן , רע"פ 9117/06). מעבר לנדרש נקבע, כי גם בטענות לגופן לא היה ממש.

4.

מכאן הבקשה שבפני, אותה מבסס המבקש על העילה הרביעית המנויה בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, היינו, כי "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עוות דין". עיוות-הדין שהמבקש טוען לו, מקורו בארבעה פגמים: היעדר ייצוג בפני הערכאה הדיונית שהיה כרוך בו קיפוח זכויותיו כנאשם; מחדלי חקירה ומחדלים בניהול ההליך הפלילי בפני הערכאה הדיונית, להם טוען המבקש בחצי פה, ומתייחסים לכך שלא נערכו בדיקות פורנזיות, לא נערך עימות בין המתלונן למבקש, ופרק הזמן הממושך שחלף מאז הגשת הסיכומים במשפט למתן הכרעת-הדין; הסכמתו של בא-כוחו בהליך הערעור לחזור בו מן הערעור ניתנה ללא היוועצות בו, באופן ששלל ממנו את יומו בבית-המשפט; עונשו נוטה לחומרה יתרה בהתחשב בגזר-דין שניתן בעניינו של פקח אחר שהורשע בביצוע מעשים דומים, אך הרשעתו נמחקה והוא חויב במתן שירות לתועלת הציבור.

5.

דינה של בקשה זו להדחות. משפט חוזר הינו הליך יוצא-דופן, בו מועדפת השאיפה לחקר האמת ועשיית הצדק, על-פני האינטרס הציבורי בסופיות הדיון (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נג(1) 529 (1999)). איזונם של שני האינטרסים הנוגדים הללו, מחייב כי לא יתקיים משפט חוזר אך משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו, ונדרש הוא להצביע כי מתקיימת בו אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט. הבקשה המונחת בפני אינה מגלה, ולו בדוחק, עילה מסוג זה, ונדמה כי מקורה בהשקפתו של המבקש כי עשה מקח טעות בדרך בה בחר לנהל את משפטו. המקום ללבן את השגותיו כנגד הרשעתו והעונש שהושת עליו, שהן השגות "ערעוריות" מובהקות, היה בבית המשפט המחוזי, ומשבחר המבקש, מטעמים השמורים עמו, לוותר על זכות זו, אין לו אלא להלין על עצמו.

הנה כי כן, בפני בקשת סרק שמוטב לה לולא הוגשה, וכדרכן של בקשות מסוג זה ראוי לחייב את היוזם אותן בהוצאות, גם מקום שהמשיבה לא עתרה לכך. אשר על כן, אני מחליט לדחות את הבקשה, ומחייב את המבקש לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 1000 ש"ח.