מ"ח 5138-23 מ"ח 5138-23

לפניי בקשה להורות על קיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בעניינו של המבקש, שהורשע באיומים, חבלה חמורה והטרדה מינית.

1.נגד המבקש הוגש בשנת 2021 כתב אישום שמייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק זה; והטרדה מינית לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. כעולה מכתב האישום, ביום 14.10.2020 סביב השעה 18:20 שהו שתי המתלוננות נגד המבקש (להלן: המתלוננת הראשונה, המתלוננת השנייה, וביחד המתלוננות) עם ילדיהן ושלושה כלבים שבבעלותן בשטח חקלאי הסמוך לגני יוחנן ולקריית עקרון, שעה שהמבקש רץ במקום. המבקש התקרב אל המתלוננות, ואחד הכלבים, שהיה קשור ברצועה שהחזיקה המתלוננת הראשונה, החל לנבוח לעברו. המבקש נבהל ונפל, וכתוצאה מכך מכנסיו ותחתוניו נקרעו ונגרם לו שפשוף בישבן. כמתואר בכתב האישום, המתלוננת הראשונה התרחקה עם הכלבים, אז נצמד אליה המבקש, והפנה כלפיה הערות מאיימות ומבזות בעלות אופי מיני (ראו סעיפים 4-3 לכתב האישום). כעולה מכתב האישום, המתלוננת השנייה החלה לצלם את המבקש, והוא הפנה גם כלפיה הערות מבזות בעלות אופי מיני. בהמשך התקרב המבקש ופנה אל בתה של המתלוננת הראשונה. זו אמרה למבקש שלא יפנה לילדיה, ומיד לאחר מכן נצמד המבקש אל גופה ואל פניה, והיא הדפה אותו ממנה. בתגובה, כמפורט בכתב האישום, תקף המבקש את המתלוננת הראשונה בכך שנגח באפה. כתוצאה מכך גרם המבקש למתלוננת הראשונה לקו שבר בשליש הדיסטלי של עצם האף.

2.ביום 15.6.2022 הרשיע בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ז' דיבון סגל) את המבקש בכלל העבירות המיוחסות לו. בתמצית הנדרשת לענייננו, בית המשפט נתן אמון מלא בעדויותיהן של המתלוננות, ולעומת זאת התרשם שהמבקש הוא אדם "שהאמת רחוקה מלהיות נר לרגליו" (סעיף 82 לפסק הדין של בית משפט השלום). בית המשפט קבע כי המבקש פעל באירוע שמתואר בכתב האישום (להלן: האירוע) באופן אלים, בריוני וגס, וכי התנהגותו לא הלמה את הסיטואציה שאליה נקלע. ביחס לטענת המבקש כי ננשך על ידי כלביהן של המתלוננות, קבע בית המשפט כי ההכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת לבחינת אשמתו, וכי גם אם יונח לטובתו כי אכן נפצע מנשיכת אחד הכלבים, הרי שהמבקש לא סיפק כל הסבר הגיוני להתנהגות שבה נקט כלפי המתלוננות לאחר מכן. ביום 7.9.2022 גזר בית המשפט על המבקש עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נוספים.

3.המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין. יחד עם ערעורו הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונשו שאליה צירף מסמכים רפואיים, אשר צוין כי לא הוצגו בפני הערכאה הדיונית משום שלטענת המבקש התבייש להעלות זאת, וחשב שממילא יזוכה. ביום 2.4.2023 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה מ' ברנט, והשופטים ש' בורנשטין וע' מיכלס) את ערעורו. בית המשפט המחוזי קבע כי הכרעת הדין בוססה כדבעי במכלול הראיות והעדויות שנשמעו, ובכלל זאת בסרטונים שצולמו באירוע, ולא מצא להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש שלפיה הכרעת הדין עומדת בסתירה לתעודה רפואית שבה נקבע כי ננשך על ידי הכלבים. בית המשפט ציין כי גם אם היה נמצא שהמבקש ננשך באירוע, לא היה הדבר מצדיק את ההתנהגות האלימה והבוטה שהפנה כלפי המתלוננות. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה המעשים שביצע אינם מגלים עבירה. ביחס לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שהעונש שהוטל על המבקש אינו קל, המקרה דנן לא נמנה על סוג המקרים שבהם תתערב ערכאת הערעור בעונש שנגזר בערכאה הדיונית. לבסוף, דחה בית המשפט גם את טענת המבקש שנוגעת למצבו הרפואי, וקבע כי אין באמור במסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה לעיכוב ביצוע כדי להשפיע על התוצאה העונשית.

4.המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וביום 1.5.2023 דחה בית משפט זה (השופט ח' כבוב) את הבקשה. בהחלטה נקבע כי הבקשה לא עומדת באמות המידה למתן רשות לערער "בגלגול שלישי" על פסק הדין, משהיא עוסקת בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה המבררת. בנוסף, דחה בית משפט זה בהחלטתו בקשה מטעם המבקש לצירוף "ראיה חדשה" שמצביעה לשיטתו על כך שננשך על ידי כלבי המתלוננות. נקבע כי מששתי ערכאות שדנו בעניין המבקש קבעו כי הרשעתו מבוססת, אף אם יימצא כי ננשך באירוע, הרי שאין ביכולתה של אותה ראיה להביא לשינוי בתוצאה, ולכן לא מתקיים התנאי היסודי לצירוף ראיה בשלב הערעור. לבסוף, נקבע כי אין חשש לאי צדק שנגרם למבקש.

5.מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי מתקיימות בעניינו שתיים מן העילות המצדיקות להורות על קיום משפט חוזר: קיומן של ראיות נוספות אשר יכולות לשנות את תוצאות המשפט, לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט; וחשש ממשי כי בהרשעתו נגרם עיוות דין, לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. הטענה בדבר ראיה חדשה עוסקת ב"דו"ח פעולות למניעת מחלת הכלבת" שנכתב בלשכת הבריאות בנפת רחובות, אליו התוודע המבקש לדבריו בחודש אפריל 2023, וממנו עולה לדברי המבקש כי ננשך באירוע על ידי כלבן של המתלוננות; כי אותרו סימני נשיכה על ישבנו וכי סבל מדימום ומקרע בעורו; כי אופי פצעי הנשיכה הוגדר "בינוני"; וכי משרד הבריאות התייחס ברצינות לנשיכות והפנה אותו לטיפול מורכב. בעיקרם של דברים, המבקש טוען כי קיומה של ראיה שמצביעה באופן חד-משמעי על כך שננשך וסבל מפגיעה משמעותית משליך למעשה על כלל קביעות המהימנות בתיק – הן בעניין מהימנותו שלו, הן בעניין מהימנות המתלוננות. עוד טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין בהרשעתו. לטענתו דיון ההוכחות היה קצר, והדבר הוביל לדבריו להתרשמות שטחית של בית המשפט מהמעורבים באירוע. שנית, לטענתו קביעת בית משפט השלום כי נגח באפה של המתלוננת הראשונה אינה מבוססת. לבסוף, טוען המבקש בהקשר זה כי לפני בית משפט השלום לא עמד נתון חשוב בדבר מצב רפואי שממנו סובל המבקש. לדבריו, יש בכוחם של המסמכים להסביר את התנהגותו במהלך האירוע, וכן את ההתרשמות הרעה ממהימנותו במהלך הדיון בבית משפט השלום.

6.ביום 17.7.2023 הוריתי למשיבה להגיב לבקשה למשפט חוזר, ולהתייחס בתגובתה אך לטענת המבקש ביחס למצבו הרפואי כמפורט לעיל. בתגובתה טוענת המשיבה כי המסמכים הרפואיים שהגיש המבקש אינם מלמדים כלל על קשר שבין מצבו הרפואי לבין המעשים שבהם הורשע, וכן אין בהם כדי ללמד על השפעה אפשרית של מצבו הרפואי להותרת רושם בלתי מהימן או לאמירת אמת. המשיבה מוסיפה כי כלל המסמכים הרפואיים שצירף המבקש לבקשתו למשפט חוזר נערכו קודם להגשת כתב האישום, ולכן היה על המבקש להגישם במסגרת ההליך שהתנהל בעניינו, ולא סופק על ידו הסבר מניח את הדעת מדוע לא עשה כן. באשר לאחת מחוות הדעת הרפואיות שצורפו לבקשה, מציינת המשיבה כי זו נערכה לאחר האירועים שבכתב האישום אך עובר להגשתו. לשיטתה, ככל שהיה קשר בין מצבו הרפואי של המבקש לבין התנהגותו באירועים – חזקה שהדברים היו מקבלים ביטוי בחוות הדעת, אולם האירועים אינם מוזכרים בה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הספרות המשפטית שאליה הפנה המבקש אינה תומכת בטענותיו כנטען. לבסוף מציינת המשיבה כי בית המשפט לא ביסס את הרשעתו אך על חוסר מהימנות מצד המבקש, וגם בהתעלם מאי-מהימנותו היה בסיס להרשעה.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא כי על קיום משפט חוזר יש להורות במשורה ובאופן חריג, וכי על המבקש לקיים משפט חוזר בעניינו להעמיד תשתית ראייתית איתנה וממשית בדבר התקיימותה של אחת מן העילות שמנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט (מ״ח 8653/18 צדיק נ׳ מדינת ישראל, פסקה 15 (31.12.2018); מ״ח 1675/12 אלקובי נ׳ מדינת ישראל, פסקה 7 (11.6.2012); מ״ח 7503/04 ברוך נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (16.1.2005)). כפי שאפרט, סבורני כי הבקשה שלפניי אינה מקימה עילה כאמור.

8.על מבקש הטוען להתקיימות העילה המנויה בסעיף 31(א)(2), שעניינה ראיה חדשה, מוטל נטל כבד. עליו להוכיח כי בידיו ראיות או עובדות שלהן "אמינות לכאורה", וכי ראיות אלו – לבדן או בצירוף לראיות שהוצגו בהליך בו הורשע – הן בעלות "משקל סגולי" שעשוי להביא לשינוי תוצאת המשפט (מ"ח 3832/22 חלוף נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (19.4.2023); מ"ח 285/23 צדיק נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.1.2023); מ"ח 2073/22 חן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (18.8.2022)). איני סבור כי במקרה שלפנינו מדובר בראיה בעלת "משקל סגולי" כאמור. המבקש טוען כי בראיה שמוכיחה (לדבריו) שננשך יש כדי להשפיע על קביעות המהימנות בתיק – הן על המהימנות הרבה שיוחסה למתלוננות, הן על המהימנות המועטה שיוחסו לו. ואולם, כעולה מפסק הדין, בית משפט השלום ייחס מהימנות רבה למתלוננות בשל מגוון נתונים ושיקולים, ובהם היות העדויות קוהרנטיות ואחידות; אופן מסירת העדויות; העובדה שהעדויות מתיישבות עם הסרטונים מהאירוע וזו עם זו (ובהיעדר חשש לתיאום גרסאות בין המתלוננות); העובדה שהעדויות נתמכות בצילומי החבלה ובתיעוד רפואי; נסיבות האירוע; ונסיבות מתן העדויות. גם המהימנות המועטה שיוחסה למבקש נסמכה על מגוון שיקולים ונתונים, ובהם ההכפשות שהפנה המבקש כלפי המתלוננות והניסיון למקד את הדיון במעשיהן; תיאור האירוע על ידי המבקש באופן קיצוני ומוגזם; היעדר אחידות וקוהרנטיות בגרסאותיו של המבקש בבית המשפט, במשטרה, ב"פוסט" שפרסם בפייסבוק לאחר האירוע, ובפנייתו לגורמי רפואה; היעדר מתאם בין גרסאות המבקש לבין הסרטונים והתמונות מהאירוע; אי הבאתם של עדים מטעם המבקש שיכולים היו, לשיטתו, לתמוך בגרסתו; והיעדר הלימה בין טענותיו של המבקש לחפותו לבין בחירתו לשמור על זכות השתיקה בחקירה. בנסיבות אלו, סבורני כי כאמור הראיה החדשה אינה בעלת "משקל סגולי" שעשוי להביא לשינוי תוצאת המשפט, כנדרש בבקשה לקיום משפט חוזר בעילה זו. לכך יש להוסיף כי הן בית המשפט המחוזי, הן בית משפט זה נדרשו לטענות המבקש שלפיהן יש בידיו להוכיח כי ננשך על ידי הכלבים – וקבעו כי אף אם אלה הם פני הדברים, אין בכך כדי להוביל לשינוי תוצאת משפטו.

9.לא מצאתי ממש גם בטענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין. כידוע, על מנת להכריע בטענה להתקיימות עילה זו, נדרש בית המשפט להשקיף "במבט על" על ההליך, ולבחון אם ישנו חשש של ממש כי נפלו בו "פגמים דיוניים חמורים, אשר הובילו להרשעת שווא של המבקש" (מ"ח 6020/13 גור אריה נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (21.10.2014); מ"ח 4431/23 איכר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (12.6.2023); מ"ח 8439/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (24.5.2023)). כפי שנקבע בעבר, בקשה למשפט חוזר בעילת עיוות דין תתקבל בהתקיימן של נסיבות יוצאות דופן במיוחד (מ"ח 3489/22 חסין נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (4.12.2022) (להלן: עניין חסין); מ"ח 3300/22 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (16.11.2022); מ"ח 5354/21 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (21.7.2022)). סבורני כי נסיבות כאלה לא מתקיימות בענייננו. הטענה בדבר פגמים בהליך ההוכחות, נוכח אורכו, נטענה באופן כללי ומבלי שהמבקש הסביר כיצד משך הדיון השפיע עליו. בפרט, לא ברור מה לטענת המבקש נמנע ממנו נוכח משך הדיון. עיון בפרוטוקול דיון ההוכחות מלמד כי לבא כוח המבקש ניתנה הזדמנות לחקור נגדית את עדות התביעה, כי הנאשם העיד באופן מלא בחקירתו הראשית ובא כוחו ציין בסוף חקירתו הראשית כי אין לו שאלות נוספות (עמ' 28, ש' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.2022), וכי לאחר החקירה הנגדית לא ביקש בא כוחו של המבקש לחקור אותו בחקירה חוזרת. ההחלטה כי סיכומים יוגשו בכתב ניתנה נוכח הסכמת הצדדים בעניין זה (בעמ' 38 לפרוטוקול זה). בנסיבות אלו, לא התרשמתי כי בדיון ההוכחות נפל פגם. טענת המבקש כי בית משפט השלום לא ביסס כדבעי את קביעתו כי נגח במתלוננת הראשונה היא טענה ערעורית מובהקת וככזו היא אינה מקימה עילה למשפט חוזר (מ"ח 3663/23 מלניק נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (18.6.2023); מ"ח 5210/22 בדארנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (10.8.2022); מ"ח 6723/21 צעלוק נ' מדינת ישראל (26.7.2022)).

10.לבסוף, איני סבור כי קמה עילה למשפט חוזר בעילת עיוות דין גם עקב טענת המבקש בדבר ההשפעה האפשרית של מצבו הרפואי. תחילה יצוין כי אף המבקש מציין כי הוא זה שלא הביא לפני הערכאה הדיונית מידע בדבר מצבו הרפואי הנטען, וכעת טוען הוא כאמור כי אי-מודעות בית המשפט למצבו זה, הביאה ל"עיוות דין" שנגרם לו. ואולם, אף מבלי להתייחס למשמעות המועד שבו העלה המבקש את טענתו, איני סבור כי יש בה לגופה כדי להיעתר לבקשתו למשפט חוזר. כאמור לעיל, במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי, הציג המבקש מסמכים שמעידים על מצבו הרפואי (הגם שאין חפיפה מלאה בין מסמכים אלה לבין המסמכים שהגיש בבקשה שלפניי). בית המשפט המחוזי בחן לפנים משורת הדין את המסמכים הרפואיים שהגיש המבקש, וקבע כי לא עולה מהם קשר בין מצב המערער לבין התנהגותו באירוע. זאת ועוד, בחינת המסמכים לגופם, כפי שציינה המשיבה בתגובתה, לא מגלה קשר בין המעשים שבהם הורשע לבין מצבו הרפואי. באשר לטענה כי מודעות בית משפט השלום למצבו של המבקש עשויה הייתה להשפיע על הערכת מהימנותו של המבקש, אציין ראשית כי כמפורט לעיל, קביעות המהימנות ביחס למבקש נסמכו על שיקולים מגוונים. שנית, וכפי שמציינת המשיבה, היעדר המהימנות שיוחסה למבקש בערכאה הדיונית הייתה אך אחד מהשיקולים שהביאו להרשעתו בעברות המיוחסות לו. בנסיבות אלו, איני סבור כי טענות המבקש בדבר מצבו הרפואי מוליכות למסקנה כי מתקיימות במקרה דנן אותן נסיבות חריגות שמצדיקות להורות על משפט חוזר בעילת "עיוות דין" (ראו באופן כללי: עניין חסין, בפסקה 14; מ"ח 8281/20 סרור נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (13.7.2022); מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999)).

הבקשה למשפט חוזר נדחית אפוא.