מ"ח 1675/12 יוסף אלקובי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר בגינה הושת עליו עונש של 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי למתלונן.

השתלשלות ההליכים

1.

ביום 22.4.07 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.8.06 בסמוך לשעה 00:30 בלילה תקף המבקש את גיסו (להלן: המתלונן ) במהלך אירוע משפחתי, בכך שהכה אותו במכת אגרוף בפניו, הפילו על הרצפה, והמשיך להכותו בפניו ובכל חלקי גופו אף כששכב על הרצפה מחוסר הכרה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות חמורות, הכוללות שבר בארובת העין ושברים נוספים בפנים. בנוסף, נטען כי המבקש תקף את אחותו, שהיא אשתו של המתלונן (להלן: המתלוננת ), בזמן שהיא ניסתה למנוע את תקיפת המתלונן, ובשל כך היא נפגעה ברגלה. כמו כן, נטען כי ביום 26.8.06 איים המבקש על המתלוננת באמצעות הטלפון, בכך שהזהיר אותה פן תערב את אביהם בסכסוך.

2.

המבקש לא הכחיש כי תקף את המתלונן, אלא גרסתו הייתה שפעל מתוך הגנה עצמית. המבקש טען כי המתלונן הוא שתקף אותו ראשון וכי הבחין בבליטה בחגורת מכנסיו של המתלונן וחשש שהוא נושא נשק, ועל כן חש איום מיידי על חייו. בית משפט השלום (כבוד השופט נ' אבו טהה) מצא כי עדויותיהם של המתלוננים היו מהימנות וכי הן מחזקות זו את זו. מנגד מצא בית המשפט את גרסת המבקש "בלתי מהימנה, נוגדת את ההגיון וסותרת את הממצאים העובדתיים העולים מחומר הראיות" (עמוד 8 להכרעת הדין). זאת, בין היתר, מאחר שלדעת בית המשפט התקיימו מספר סתירות בין הודעתו של המבקש במהלך חקירתו במשטרה ובין עדותו בבית המשפט. בית המשפט ציין כי ממכלול הראיות בתיק עולה כי המבקש והמתלונן לא היו לבדם בזירת האירוע. אולם, המבקש נמנע מלהביא עדים שיתמכו בטענתו לפיה המתלונן הוא שתקף אותו ראשון, וכי אחיותיו של המבקש אשר העידו כי הגיעו בסמוך לאחר האירוע לא תמכו בגרסת המבקש בדבר הבליטה בחגורתו של המתלונן או בדבר אקדח שנשא על גופו. עוד נקבע כי המבקש לא הציג כל ממצא לפגיעה בו. לסיכום, דחה בית המשפט את טענת המבקש בדבר הגנה עצמית והרשיעו ביום 30.6.10 בעבירה של חבלה חמורה. עם זאת, בית המשפט זיכה את המבקש מחמת הספק בכל הקשור לתקיפת אחותו והאיום עליה. ביום 30.11.10 נגזר על המבקש עונש כמפורט לעיל.

3.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין. במסגרת הערעור תקף המבקש את מהימנות עדויות המתלוננים, השיג על דחיית טענתו להגנה עצמית על ידי בית משפט השלום וטען כי התקיימו בעניינו מחדלי חקירה, בשל כך ששני ילדיו של המתלונן שנכחו בעת התקיפה לא נחקרו על ידי המשטרה. בפסק דין מפורט דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צלקובניק) את הערעור. בית המשפט מצא כי אין להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום. כמו כן נדחתה הטענה בדבר מחדלי חקירה, ונקבע כי אין להתערב בקביעת בית משפט השלום בעניין זה, לפיה אין תועלת רבה בהעדתם, נוכח גילם הצעיר וההתרגשות הגדולה בה היו נתונים בעת האירוע.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ולצידה בקשה לצירוף ראיות חדשות. ביום 5.2.12 דחה בית המשפט (כבוד השופט ס' ג'ובראן) את הבקשה לרשות ערעור מן הטעם שהמבקש לא העלה בבקשתו טענה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי. בית המשפט אף נדרש לטענות לגופו של עניין וקבע שלא מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות בממצאי מהימנות ועובדה שקבעה הערכאה הדיונית, ואשר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי. כמו כן נדחתה טענתו של המבקש בדבר כשל בייצוג, כמו גם טענות ביחס לחומרת העונש. גם הבקשה להוספת ראיות חדשות נדחתה, שכן מרבית הראיות שאותן ביקש המבקש לצרף הן ראיות שהיו קיימות בתיק החקירה, והמבקש לא הצביע על טעם מספק אשר מנע ממנו להציגן בפני הערכאה הדיונית.

הבקשה למשפט חוזר

5.

ביום 26.2.12 הגיש המבקש בקשה לעריכת משפט חוזר מכוח סעיפים 31(א)(1), 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט. מכוח העילה הקבועה בסעיף 31(א)(1), טוען המבקש כי המתלונן ערך את התמונות שהגיש לבית המשפט בעניין חומרת פציעתו, וכי הן לא צולמו באותו מועד, באופן המשפיע על מידת האותנטיות שלהן. בנוסף, נטען כי עדויותיהם של המתלוננים עומדות בסתירה לתצהירים שהוגשו מטעמם במסגרת הליך אזרחי בין הצדדים. שני עניינים אלה מצביעים לשיטת המבקש כי בית משפט השלום הסתמך על ראיות מזויפות או שקריות, במובן זה שלולא עשה זאת, היה בכך כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. מכוח העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, מצרף המבקש שלוש חוות דעת של מומחים שונים, תצהיר של אחיו ומסמכים רבים נוספים אשר יש בהם, לשיטתו, כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. לבסוף, מכוח העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) טוען המבקש כי נתעורר חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין. זאת, בשל כשל בייצוגו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, פגמים שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מחדלי חקירה שנפלו בעניינו ועוד.

עוד יצוין, כי במסגרת הבקשה למשפט חוזר הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו. בהחלטתי מיום 5.3.12 דחיתי את הבקשה לעיכוב הביצוע, והמבקש החל לרצות את מאסרו. מאז, הספיק המבקש להגיש עוד שתי עתירות. בעתירה הראשונה (בג"ץ 2004/12) עתר המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר, בבחינת ערעור על ההחלטה מיום 5.3.12. עתירה זו נדחתה על הסף מן הטעם שהיא לא גילתה שום עילה להתערבותו של בית משפט זה. העתירה השנייה (בג"ץ 2583/12) נסבה סביב סירובה של מזכירות בית משפט זה לאפשר למבקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, שלא לתת למבקש סעד הצהרתי לפיו פסק הדין של בית המשפט המחוזי "הושג במרמה". גם עתירה זו נדחתה על הסף מאחר שהמבקש לא מיצה את ההליכים שעומדים לרשותו, כגון הגשת השגה על החלטת המזכירות.

6.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות, באשר היא לא מגלה אף אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. ביחס לטענות שהועלו מכוח העילה הקבועה בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט טוענת המשיבה כי חוות הדעת מטעם המבקש אינה מלמדת כי התמונות זויפו או פוברקו, וממילא מאחר שהרשעת המבקש התבססה על סמך עדויות המתלוננים, המגובה בין היתר במסמכים רפואיים על חומרת פציעתו של המתלונן, אין מדובר בראיה מהותית שיש בה כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובת המבקש. באשר לראיות והמסמכים הרבים שהציג המבקש, סבורה המשיבה כי אף בהם אין כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו (טענותיה הספציפיות באשר לכל אחת מן הראיות תובאנה בהמשך). באשר לעילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, סבורה המשיבה כי לא התעורר בעניינו של המבקש חשש כי הרשעתו גרמה לו לעיוות דין, וזאת מאחר שכל טענותיו בעניין זה הועלו ונדחו בפני בית משפט זה במסגרת בקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

7.

עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר, בתגובת המשיבה, בהחלטות ופסקי הדין של הערכאות השונות, חוות הדעת וכלל החומר הנלווה שצורף והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, שכן לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי מתקיימת אחת העילות לקיומו של משפט חוזר. אפשרות עריכתו של משפט חוזר מעוגנת בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. ביסוד סעיף זה ניצבות שתי תכליות – מחד גיסא, גילוי האמת והבטחת מנגנון המאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, ומאידך גיסא, עקרון סופיות הדיון, שחשיבותו נעוצה ביעילות המערכת השיפוטית ובוודאות המשפטית שהוא מקנה לבעלי הדין שכבר זכו ליומם בבית המשפט ומיצו את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותם ( מ"ח 7929/96 כוזלי

נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 559 (1999)) . באיזון בין שתי התכליות הללו, יש ליתן לסעיף האמור פרשנות מצמצמת, שכן "משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. משפט חוזר אינו ערעור נוסף" ( שם , בעמ' 560). הבקשה שלפניי מבוססת כאמור על שלוש מבין ארבע העילות שמונה סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, אדון בעילות כסדרן.

סעיף 31(א)(1) – ראיות שקריות או מזויפות

8.

על מנת להיכנס לגדריה של העילה הקבועה בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט על המבקש משפט חוזר להראות כי בית משפט פסק כי יסודה של ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין הינו בשקר או בזיוף, וכי קיים יסוד להניח שאם בית המשפט לא היה מסתמך על אותה ראיה, היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו של הנידון. במקרה דנן, ככל שניתן להבין מהבקשה, המבקש מבסס טענה זו על הבדלים בין עדותו של המתלונן בפני בית המשפט בהליך הפלילי לבין דברים שכתב בתצהירים שהוגשו במסגרת הליכים אזרחיים המתנהלים בינו ובין המבקש. בנוסף, נטען כי תמונות שהגיש המתלונן לבית משפט השלום בעניין מידת פציעתו הינן תמונות מזויפות. מכל מקום, אין במקרה שלפניי כל קביעה לפיה איזושהי ראיה, מהראיות שהוצגו לבית המשפט הייתה שקרית או מזויפת, ומכאן שלא התקיים התנאי הראשון הנדרש בעילה זו (ראו: מ"ח 7203/07 כהן נ' מדינת ישראל , פס' 8 להחלטה (לא פורסמה, 30.6.2008)). עם זאת, אתייחס לטענות אלה במסגרת העילה הבאה.

סעיף 31(א)(2) – ראיות או עובדות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון

9.

במסגרת עילה זו נקבע כי לא די בהצגת ראיות נוספות כלשהן כדי לבסס עילה לעריכת משפט חוזר. על בית המשפט הדן בבקשה לשקול את האמינות הלכאורית של הראיות הנוספות ואת משקלן ביחס למערכת הראיות שהוצגה בפני הערכאה שדנה במקרה. וכך נאמר בעניין זה:

"אין צורך שהעובדות או הראיות הנוספות, כשלעצמן, עשויות היו לשנות את תוצאות המשפט. יש לשלב את העובדות או הראיות הנוספות במכלול הראיות, ובמסגרת זו לבחון אם יש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. עם זאת, לא די בכך שנמצאו עובדות או ראיות נוספות שלא היו בפני בית - המשפט שהרשיע את המבקש. ראיות או עובדות נוספות אלה צריכות להיות בעלות אותו משקל סגולי _ אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות שעל - פיהן הורשע המבקש _ אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט." (מ"ח 6/84 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 356 (1997)).

בענייננו, הגיש המבקש כרך עב כרס של נספחים הכולל, לשיטתו, ראיות ועובדות שיש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו.

חוות הדעת

10.

המבקש תמך את בקשתו בשלוש חוות דעת של מומחים מטעמו. חוות הדעת הראשונה הינה של מר דורון בלדינגר, מומחה וידאו וסאונד (נספח 27 לבקשה למשפט חוזר). במסגרת חוות דעת זו ניתח המומחה ארבע תמונות שהגיש המתלונן לבית משפט השלום כראיה לחומרת פציעותיו. בחוות דעתו מעלה המומחה תהיות בנוגע לשאלה אם אכן ארבע התמונות צולמו באותו יום. זאת על בסיס העובדה שבתמונה הרביעית לבש המתלונן חולצה שונה מזו שלבש בשלוש התמונות הראשונות, ועל כך שפציעתו בתמונה זו נראית שונה משלוש האחרות. בנוסף, טוען המומחה כי תמונה אחת מבין הארבע נערכה על ידי המתלונן. עריכה זו כללה "גזירה" של חלק מסוים ממנה והגדלתו, באופן שיצר מעין אפקט הגדלה לפציעה.

המשיבה מצידה סבורה כי חוות הדעת לא קבעה שהתמונות זויפו או פוברקו, אלא שתמונה אחת מתוך הארבע נערכה. בנוסף, המומחה כתב במפורש בחוות דעתו כי מדובר בבדיקה ראשונית המבוססת על תמונות מודפסות וכי לא ניתן לקבוע מעבר לכך מבלי להידרש לקבצי המקור, דבר אשר לא נעשה.

לדעתי אין בחוות הדעת כדי להצדיק היענות לבקשה למשפט חוזר. מעבר לכך שמדובר בבדיקה ראשונית שנעשתה על בסיס תמונות מודפסות וללא בדיקה מעמיקה, הרי שמלבד מספר תהיות שהועלו, אין בה כדי לתמוך בטענת המבקש לפיה התמונות זויפו. מעבר לכך, כזכור, הרשעתו של המבקש התבססה על עדויות המתלוננים, והתמונות הובאו רק לשם התרשמות באשר לנזק שנגרם למתלונן כתוצאה מפציעתו. תמונות אלה גובו במסמכים רפואיים המלמדים באופן אובייקטיבי על חומרת הפציעה, והדברים מדברים בעד עצמם. מכאן, שאין בתהיות שעלו בחוות דעת זו כדי לשנות את תוצאת המשפט.

11.

חוות הדעת השנייה שהגיש המבקש הינה של ד"ר חן קוגל, מומחה ברפואה משפטית (נספח 29 לבקשה למשפט חוזר). במסגרתה נקבע כי לצורך מענה על השאלה אם החבלות בפניו של המתלונן נגרמו כתוצאה מנפילה או שמא מחבלה מכוונת נדרש חומר נוסף, ומכאן שאין המומחה יכול לקבוע בעניין זה דבר. בנוסף, נקבע כי מטופס סיכום האשפוז של המתלונן עולה כי בעת קבלתו למחלקה נערכה לו בדיקה גופנית כוללת, וכי פרט לחבלות בפניו לא נמצאו חבלות בחלקי גוף אחרים.

המשיבה סבורה כי אין בחוות דעת זו כדי להועיל למבקש שכן היא לא סותרת את כתב האישום, את עדויות המתלוננים ואת קביעותיו העובדתיות של בית המשפט.

לטעמי גם בראיה זו אין כדי להועיל למבקש. כתב האישום לא ייחס למתלונן חבלות פרט לאלו שנגרמו לו בראשו, ובית משפט השלום לא קבע אחרת. אמנם, חוות הדעת סותרת מעט את עדותה של המתלוננת שהעידה ש"לאבי [המתלונן, ע.א] נגרמו חבלות נוספות גם בגופו בגב בבטן ובצד. הנאשם נתן לו בעיטות. יש תמונות שמתעדות את זה" (עמוד 3 להכרעת הדין), ואין חולק על כך שתמונות שכאלה לא הוגשו לבית המשפט. אולם, המבקש העלה טענה בעניין זה בבית המשפט המחוזי, שקבע כי אמנם אי המצאת התמונות מעורר סימני שאלה, אך "עדותה של המתלוננת, שלא נסתרה, כי ניסתה להזיז בכוח את המערער [המבקש בהליך זה, ע.א] מעל המתלונן, לאחר שהמתלונן כבר שכב על הקרקע, מצביעה על כך שהעדה אכן ניסתה למנוע המשך תקיפתו גם במצבו זה, באופן המחזק הטענה כי המערער המשיך להכות את המתלונן גם בשלב זה, זאת גם אם לא הומצא תיעוד לגבי סימני חבלה נוספים על גופו" (עמוד 8 לפסק הדין). לא שוכנעתי כי יש בחוות דעת זו כדי לקעקע את מהימנות גרסת המתלוננת, שאותה העדיף בית משפט השלום על פני גרסתו של המבקש, שאותה הגדיר כמלאת סתירות, נוגדת כל היגיון ובלתי מהימנה. בנוסף, הרשעתו של המבקש התבססה גם על עדותו של המתלונן.

12.

חוות הדעת השלישית הינה של אלכס פלג, חוקר ויועץ פורנזי (נספח 28 לבקשה למשפט חוזר). במסגרת חוות דעתו התבקש המומחה לבדוק אם מסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום "מושתתות על ממצאים/עדויות שמקורם בניתוח מקצועי ומקיף של כלל נסיבות האירוע." בחוות הדעת ערך המומחה השוואה בין הודעותיהם של המתלוננים והמבקש במשטרה ובין תצהירים שהוגשו בהליכים אזרחיים ומסמכים נוספים. מסקנתו היא שקיימות סתירות "הגובלות בשקר" בין הודעתו של המתלונן ובין גרסתו בתצהירים, ומכאן שלא ניתן לתת בו אמון. בנוסף, לדעתו, לא ניתן לקבוע מי תקף ראשון, ומכאן מתבקשת המסקנה שלא ניתן לשלול את טענת ההגנה העצמית שהעלה המבקש.

הנני סבורה כי אף בחוות דעת זו אין כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו של המבקש. חוות דעת זו נכתבה כשש שנים לאחר האירוע, על בסיס מסמכים חלקיים שסיפק המבקש בלבד. כך למשל, לא קיבל המומחה לידיו את עדויות המתלוננים, המבקש והעדים האחרים בבית משפט השלום, אשר כאמור הן שהניחו את הבסיס להרשעת המבקש. לעומת זאת, קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום נקבעו לאחר ששמע את עדויות כל הצדדים המעורבים בעניין ואת החקירות הנגדיות שערכו הצדדים, והכול בהתרשמות ישירה. מכאן, שכלל לא ברור מדוע סבור המבקש כי חוות דעתו של המומחה מטעמו עדיפה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, שנקבעו כאמור על בסיס עדותם של עדי ראייה עליהם סמך, ועניין זה לא הוסבר כלל ועיקר. מעבר לכך, קשה להשלים עם מצב שבו כל אימת שאדם אינו מרוצה מקביעות עובדתיות שנקבעו בעניינו בפסק דין חלוט, יגיש חוות דעת פרטית של "מומחה" מטעמו, המנסה לערער את נכונות קביעות אלה. מכל מקום, כאמור, אין בחוות דעת זו כדי להועיל למבקש.

תצהירו של בנימין אלקובי

13.

המבקש הגיש תצהיר של אחיו בנימין (נספח 30 לבקשה למשפט חוזר), ובו טוען בנימין כי נכח בזמן הריב בין המבקש למתלונן, הבחין כי למתלונן היה אקדח וכי המתלוננת לקחה אותו ממנו לאחר שאיבד את הכרתו והלכה מהמקום.

המשיבה מפנה להודעתו של בנימין במשטרה מיום 26.8.06, אשר במסגרתה לא הזכיר בנימין שראה כי ברשות המתלונן היה אקדח או כי המתלוננת לקחה אותו ממנו לאחר שנפל. כן הפנתה לעדותו בבית משפט השלום בהליך האזרחי (עמוד 48 לבקשה למשפט חוזר), שם נשאל בנימין במפורש אם ראה אקדח וענה שאינו בטוח. נוכח סתירות אלה סבורה המשיבה כי אין לייחס לתצהיר זה כל משקל.

אף אני סבורה כי אין לייחס לתצהירו של בנימין משקל כלשהו, ובוודאי שאין בו כדי לשנות את תוצאת המשפט. תצהיר זה נכתב לכאורה לצורך הבקשה למשפט חוזר, כשש שנים לאחר ההתרחשות, ובמסגרתו שינה בנימין את גרסתו במשטרה. המבקש לא הציע הסבר המניח את הדעת לשינוי שחל בגרסתו של בנימין. אמנם נטען בתצהיר כי בנימין מרגיש מאוים, אולם לא נכתב במפורש כי שינוי הגרסה הושפע מתחושת איום. ממילא טענה זו הועלתה בכלליות ובעלמא. בנוסף, יש לזכור כי מדובר באחיו של המבקש, ומטבע הדברים מעוניין הוא בטובתו. זאת, בצירוף העובדה שהתצהיר נחתם ללא תאריך, מובילים למסקנה שהוא נעדר כל אמינות לכאורית ולכן אין לייחס לו כל משקל.

יתר הראיות או העובדות

14.

פרט לחוות הדעת והתצהיר שנסקרו לעיל, הגיש המבקש כ-35 מסמכים נוספים, ובכלל זה מסמכים מתיק החקירה, תצהירים של המתלונן שהוגשו בהליכים אזרחיים, הסכם פשרה בין המתלונן ובין המבקש, מסמכים רפואיים שונים, מכתבים ממשפחת המבקש וכן פסקי דין והחלטות שניתנו בעניינו של המבקש. מדובר במסמכים שעמדו לנגד עיני הערכאות הקודמות בשלביו השונים של ההליך הפלילי, וטענות המבקש בעניין מסמכים אלה הועלו ונדחו במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש לבית משפט זה. אמנם במסגרת תיקון סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט (תיקון מספר 22) בוטלה הדרישה לפיה הראיות המוגשות בעילה זו צריכות להיות חדשות, במובן זה שלא ניתן היה להביאן במשפט. אולם, כבר נפסק כי מקום בו היו הראיות בידי הנאשם במהלך משפטו (או יכלו להיות ברשותו) ישמש הדבר כנימוק כבד משקל לדחיית הבקשה למשפט חוזר (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 249 (1997)). עוד נקבע כי "נוכח ההבדל האמור בין הליכי הערעור לבין הליכי המשפט החוזר לא ייטו הנשיא או השופט האחר הדנים בבקשה למשפט חוזר בנסיבות רגילות להיעתר לבקשה המבוססת על עובדות, מקום בו לא היה בית - המשפט שלערעור מתיר הבאתן של העובדות כראיות נוספות בגדר הערעור על פסק - הדין" ( שם , בעמ' 250). כאמור, מרבית הראיות הנוספות עליהן חפץ המבקש להסתמך היו בידיו בעת משפטו. בנוסף וכפי שפורט, בית משפט זה דחה את הבקשה לצרף ראיות אלה במסגרת הבקשה לרשות ערעור. בשים לב להלכה שאוזכרה לעיל, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לשוב ולדון בראיות אלה במסגרת הבקשה למשפט חוזר.

סעיף 31(א)(4) – חשש לעיוות דין

15.

כאמור, המבקש מנסה להיבנות גם מעילת הסל הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, לפיה נתעורר חשש ממשי לעיוות דין . טענותיו של המבקש במסגרת עילה זו הן רבות: טענת כשל בייצוג, טענה להגנה מן הצדק, פגמים שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, קיומו של הסכם סילוק תביעות בין המתלונן למבקש וקיומם של מחדלי חקירה. יצוין כי כל הטענות הללו הועלו בבקשה לרשות ערעור בפני בית משפט זה ונדחו על ידי השופט ג'ובראן כאמור. לא מצאתי הצדקה לשוב ולדון בהן פעם נוספת, ומכל מקום אין בהן כדי לבסס חשש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין המצדיק היעתרות לבקשה למשפט חוזר.

סיכומו של עניין, לא מצאתי כי בעניינו של המבקש התקיימה עילה לקיומו של משפט חוזר. בפרט, לא שוכנעתי כי בידי המבקש ראיות או עובדות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו או כי בהרשעתו התעורר חשש לעיוות דין. בנסיבות אלה, הבקשה נדחית.