מ"ח 1675/12יוסף אלקובי נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה) מיום 30.11.10, לפיו הוטל על המבקש עונש של 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי למתלונן, וזאת עד להכרעה בבקשה למשפט חוזר שהגיש המבקש.

1.

על פי המתואר בהכרעת הדין, נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים (לבקשה לא צורף כתב האישום שהוגש נגד המבקש). מהכרעת הדין עולה כי המבקש תקף את גיסו (להלן: המתלונן ), במהלך אירוע משפחתי. המבקש הכה את המתלונן במכת אגרוף בפניו, הפילו על הרצפה, והמשיך להכותו בפניו ובכל חלקי גופו אף כששכב על הרצפה מחוסר הכרה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות חמורות, הכוללות שברים בפנים. אשתו של המתלונן, שהיא אחותו של המבקש (להלן: המתלוננת ), נפגעה אף היא בעת שניסתה למנוע את התקיפה. ביום 30.6.10 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה של חבלה חמורה, וזיכה אותו מחמת הספק מעבירות התקיפה והאיומים. טענות ההגנה של המבקש, וביניהן, טענה להגנה עצמית, טענות ביחס למהימנות המתלוננים, וטענה להגנה מן הצדק, נדחו כולן. ביום 30.11.10 נגזר על המבקש עונש כמפורט לעיל.

2.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צלקובניק) קיבל את הבקשה לעיכוב הביצוע. עם זאת, דחה הוא בהמשך את הערעור הן לעניין הכרעת הדין, והן לעניין גזר הדין, תוך שקבע כי אין להתערב במקרה זה בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ולצידה בקשה לצירוף ראיות חדשות ובקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בית המשפט (כבוד השופט ס' ג'ובראן) עיכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בבקשה. ביום 5.2.12 החליט בית המשפט לדחות את הבקשה לרשות ערעור מן הטעם שהמבקש לא העלה בבקשתו טענה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי. בית המשפט אף נדרש לטענות לגופו של עניין וקבע שלא מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות בממצאי מהימנות ועובדה שקבעה הערכאה הדיונית, ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי. כמו כן נדחתה טענתו של המבקש בדבר כשל בייצוג, כמו גם טענות ביחס לחומרת העונש. ביחס לבקשה להוספת ראיות חדשות נקבע שדינה להידחות, שכן מרבית הראיות שאותן ביקש המבקש לצרף, הן ראיות שהיו קיימות בתיק החקירה, והמבקש לא הצביע על טעם מספק אשר מנע ממנו להציגן בפני הערכאה הדיונית. בנוסף, נקבע שהראיות החדשות נוגעות לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש, שהובאו על מנת להקל בעונשו. לפיכך אין בהן כדי לשנות מהמסקנה בעניין אי ההתערבות בעונש. בית המשפט הורה למבקש להתייצב ביום 28.2.12 לשם תחילת ריצוי עונשו. ביום 22.2.12 נדחתה בקשה נוספת שהגיש המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין.

4.

ביום 26.2.12 הגיש המבקש בקשה לעריכת משפט חוזר מכוח סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), המתייחס למצב בו נתעורר חשש של ממש לעיוות דין. משתמע מן הבקשה כי היא מבוססת גם על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק

בתי המשפט, לפיה קיימות ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון. לצד הבקשה למשפט חוזר, הגיש המבקש את הבקשה שבפניי, לעיכוב ביצוע גזר הדין. בבקשה נטען כי סיכוייה של הבקשה למשפט חוזר להתקבל הינם גבוהים, וזאת ממספר טעמים. ראשית, טוען המבקש מספר רב של טענות עובדתיות. כאלה הן למשל טענותיו בדבר הגנה עצמית, בדבר היעדר מהימנות עדותה של המתלוננת, בדבר החלקים בגופו של המתלונן אליהם כוונו מכות האגרוף ועוד. שנית, נטען כי יש להתיר למבקש להציג ראיות חדשות (כאשר רובן המוחלט זהה לאלו שהוגשו בבקשת רשות הערעור), וזאת מן הטעם שסנגוריו הקודמים כשלו בייצוגו ולכן ראיות אלו לא הוגשו קודם לכן. שלישית, נטען כי בעניינו של המבקש התקיימו מחדלי חקירה חמורים בעבודת המשטרה. רביעית ולחילופין, נטען כי עונש המאסר שנגזר על המבקש הוא חמור ביחס לנסיבות, ויש להמירו לעבודות שירות. המבקש מדגיש כי עונש המאסר שהושת עליו הינו קצר יחסית, באופן שמקים חשש כי הוא ירוצה בטרם תתקבל ההחלטה בבקשה למשפט חוזר, וזה טעם המצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע, לשיטתו.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשה, שכן עניינו של המבקש נידון בפני שלוש ערכאות ואך לפני מספר ימים נדחתה בקשתו לעיכוב ביצוע גזר הדין, שהוגשה במסגרת בקשת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון. לגופו של עניין, נטען כי כל טענות המבקש המועלות בבקשה למשפט חוזר, הועלו ונדחו בערכאות השונות. כך, נדחו טענותיו העובדתיות, טענות נגד מהימנות המתלוננים, מחדלי החקירה, כשל בייצוג ובקשתו להוספת ראיות חדשות. לבסוף, נטען שאין בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להצדיק פגיעה בכלל סופיות הדיון, ומכאן שיש לדחות את הבקשה.

6.

דין הבקשה להידחות. כידוע, נקודת המוצא הינה כי נאשם שהושת עליו עונש מאסר יחל בביצועו המיידי, וככלל, אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו (ראו למשל: ע"פ 8397/10 זועבי נ' מדינת ישראל

פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 28.11.2010); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 259 (2000)) . נקודת מוצא זו מתחדדת על אחת כמה וכמה כאשר הבקשה לעיכוב ביצוע מוגשת במסגרת בקשה למשפט חוזר, שכן הליך המשפט החוזר הינו הליך חריג, המאפשר רק במקרים יוצאי דופן לגבור על עקרון הסופיות, שביסוד שיטתנו המשפטית. לפיכך, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן יהיה בהגשת בקשה למשפט חוזר כדי להצדיק עיכוב ביצועו של עונש שנגזר בפסק דין חלוט (מ"ח 5431/10 קורדובה נ' מדינת ישראל , פס' 6 להחלטה (לא פורסמה, 26.12.2010); מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל , פס' 7 להחלטה (לא פורסמה, 7.5.2008) (להלן: עניין אליטוביץ' )). לא התרשמתי כי נסיבות כאמור קיימות בענייננו.

ראשית , מבלי לקבוע מסמרות לעניין הבקשה למשפט חוזר, בין היתר, מאחר שטרם התקבלה תגובת המשיבה לגוף הבקשה (ראו עניין אליטוביץ' , פס' 8 להחלטה), אציין כי על פניו, סיכויי קבלתה אינם נראים ממשיים.

עניינו של המבקש נידון בשלוש ערכאות, כאשר רוב הטענות שעליהן מבוססת הבקשה למשפט חוזר, נטענו ונדחו בערכאות השונות. אף בית משפט זה, בהחלטתו בבקשה לרשות ערעור, דן למעלה מן הצורך בטענותיו העובדתיות של המבקש, בבקשתו לצירוף ראיות, בטענתו לכשל בייצוג ובטענותיו ביחס לעונש – ודחה את כולן. יש לזכור כי בקשה לעריכתו של משפט חוזר אינה בבחינת "ערעור נוסף" (מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 560 (1999)) . בנוסף, עיינתי בתיק המוצגים המעודכן שהוגש ארבעה ימים לאחר שהוגשה הבקשה לעיכוב הביצוע שלפניי. מתיק המוצגים עולה כי רובן המוחלט של הראיות שבו נכללו בבקשה להוספת ראיות במסגרת בקשת רשות הערעור והיו לנגד עיני בית משפט זה. בשלב מקדמי זה, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, שכן כאמור טרם הוגשה תגובת המשיבה לגוף הבקשה, לא מצאתי כי יש בכוחן של יתר הראיות כדי לבסס סיכוי ממשי לבקשה למשפט חוזר.

שנית , לאחר שנדחתה הבקשה לרשות ערעור, דחה בית משפט זה בקשה נוספת מטעם המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין. מאז ועד הגשת הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע חלפו ארבעה ימים בלבד, והמבקש לא הצביע על כל שינוי בנסיבות שחל בזמן זה, באופן שמצדיק היעתרות לבקשה.

סיכומו של עניין, אמנם תקופת המאסר שהושתה על המבקש אינה ממושכת, במובן זה שקיים חשש שהוא יסיים לרצות את חלקה בטרם תתקבל ההחלטה בבקשה למשפט חוזר. אולם, במקרה דנן גובר האינטרס הציבורי שבאכיפת העונש. אינטרס זה זוכה למשנה תוקף בכל הנוגע למסגרת המיוחדת של בקשה למשפט חוזר, שבה ניתן משקל רב לשיקול הסופיות, כמפורט לעיל. זאת, במיוחד בנסיבות שבהן חלפו למעלה מ-5 שנים וחצי מביצוע ה עבירה , כאשר במהלך פרק זמן ארוך זה, עוכב גזר דינו של המבקש ואין לומר כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט. משכך, ובהתחשב בסיכוייה הנמוכים של הבקשה למשפט חוזר להתקבל, סבורה אני כי אין להיעתר לבקשה.

עם זאת, בשים לב לתקופת המאסר שהושתה על המבקש, טוב תעשה המשיבה אם תקדים בהגשת תגובתה לגוף הבקשה למשפט החוזר, ותשתדל להימנע מניצול מלוא פרק הזמן העומד לרשותה לפי תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957.

הבקשה, אפוא, נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 11.3.2012 בשעה 10:00.