מ"ח 5208/03 יהונתן סוקוסאן נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.נגד המבקש, יונתן סוקוסאן, הוגש בחודש אוקטובר 1999 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, בו יוחסו לו עבירות של אינוס ומעשה מגונה, לפי סעיפים 345(א)(1) וסעיף 348(א), בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977. נטען, כי באחד מימיו של חודש יוני 1999, הגיעה אשה לביתו של המבקש כדי לקבל ממנו טיפול בפטרייה שהתפתחה בציפורני רגליה. במהלך הטיפול ניגש המבקש לעבר המתלוננת והסיר את חצאיתה ותחתוניה כך שפלג גופה התחתון נותר ערום. לאחר זאת החדיר המבקש את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת ומישש את חזה, וטען כי הוא עושה את כל אלה כדי לבדוק את הבלוטות בגופה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.המבקש הודה בבית המשפט המחוזי במרביתן של העובדות שיוחסו לו, אך כפר באשמה, וטען כי מדובר בבדיקות שהמתלוננת הסכימה להן. בתאריך ד' באלול תש"ס (4.9.2000) הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש, ברוב דעות, בעבירות שיוחסו לו. הכרעת הרוב נסמכה בעיקרה על התרשמותם של שופטי הרוב כי עדותו של המבקש היתה רוויה בסתירות, בלתי משכנעת ולא אמינה, ומאידך, ההתרשמות מעדות המתלוננת היתה הפוכה, ובלשון חוות דעתו של כב' השופט צ' סגל (עמוד 22 להכרעת הדין):

"המתלוננת העידה בבית המשפט בכנות ובבהירות מבלי להסתיר דבר. ניכר היה בה, כי הסיטואציה אליה נקלעה כאישה בכלל, וכאישה מן המגזר החרדי בפרט, קשה עבורה, מביכה וכי זו לה הפעם הראשונה בה היא נדרשת לחשוף פרטים אינטימיים בפני קהל מאזינים. דא-עקא, שהסיטואציה הקשה לא מנעה ממנה לפרט את כל אשר אירע בדירת הנאשם ביום 3/6/99 באופן שאינו מחמיא להתנהגותה. בדבריה של המתלוננת לא נמצאו כל סתירות, וגם עדותו של בעלה, בין השאר על מצבה הנפשי עת פגש בה לראשונה באותו ערב, חיזקה ואיששה את העובדות אשר הוצגו על ידה".

בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי למבקש 48 חודשי מאסר, מחציתם לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

פסק הדין בבית המשפט העליון

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 1904/01), אך הוא נדחה הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. וכך נימק בית המשפט את מסקנתו במישור הערעור על הכרעת הדין (עמוד 2 לפסק הדין):

"קראנו בתשומת לב מרובה את פסק דינם של שופטי הרוב ואת פסק דינו של שופט המיעוט ואין דעתנו כדעת שופט המיעוט. קראנו בעיון את טענות ב"כ המערער הסדורות והמפורטות, הן אלה שהועלו על הכתב והן אלה שנטענו בעל-פה והגענו למסקנה שעל פי התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית משפט קמא לא נותר ספק כלשהו באשמתו של המערער.

הערעור הוא עובדתי במהותו ואנו מתבקשים להתערב בקביעות מהימנות. אין אנו, כבית משפט לערעורים, נוטים להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, מה עוד שבמקרה שלפנינו נארגה מסכת עובדתית איתנה ממנה הוסקו מסקנות הבנויות עליה ועל התרשמות ישירה מן העדים שהופיעו בפני בית המשפט, במיוחד המתלוננת, שגרסתה זכתה לאמון מלא, ולא בכדי.

לא מצאנו שיצאה שגגה מלפני בית משפט קמא בקביעת העובדות, במסקנות שהוסקו מהן ובהחלת הדין הרלבנטי על העובדות שנקבעו."

4.המבקש, אשר נותר נאמן לטענת חפותו, הגיש באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד שפירא, בקשה לדיון נוסף (דנ"פ 8955/01). בהחלטתו קבע כבוד השופט חשין, כי בפסק דינו של בית המשפט העליון לא נקבעה הלכה חדשה ולא כל שכן הלכה הסותרת הלכה קיימת, ומשכך לא התקיימה עילה לקיומו של דיון נוסף בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד- 1984.

הבקשה למשפט חוזר

5.עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר. הוא טען כי נגרם לו עיוות דין, הואיל והמשטרה לא ניסתה להגיע לחקר האמת, ומכל מקום החוקרים לא הקריאו לו את אמרותיו בטרם נדרש לחתום עליהן, ולמעשה ניצלו את העובדה כי השפה העברית אינה שגורה בפיו. כן טען המבקש, כי המשטרה חטאה במחדל נוסף, כאשר על אף בקשתו נמנעה מלערוך לו בדיקת פוליגרף ולעמתו עם המתלוננת.

לדעת היועץ המשפט לממשלה, יש לדחות את הבקשה הואיל ולא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר.

דיון

6.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת תגובת היועץ המשפטי לממשלה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה. על הסף, הואיל ומתגובת היועץ המשפטי לממשלה עולה, כי המבקש לא התייצב לריצוי עונשו ומשטרת ישראל טרם הצליחה לאתרו. זו עובדה תמוהה ביחס למי שפונה לבית המשפט ומבקש סעד, שהרי משמעות התנהגותו היא שהמבקש אינו מציית להחלטות שיפוטיות, ודי בעובדה זו לעתים כדי לשלול את זכותו לסעד. על תרחיש דומה, אף כי לא זהה, עמד בית משפט זה בע"פ 1903/99 אהרון חסין נ' מדינת ישראל , פד"י נו(2), 429, 431:

"... הלכה היא משכבר הימים, שמערער אשר נמלט מן הדין, בית-משפט שלערעור לא יישמע לערעורו. טעם הדבר הוא, שבהימלטותו מן הדין כמו מעיד המערער על עצמו כי מוותר הוא על הערעור. יתר-על-כן, אין זה ראוי כי יותר לו לאדם לשלוט בערעורו בשלט-רחוק. יימלט אסיר מכלא; ייספן במקום מחבוא ויצפה אל-למרחוק מה יפול בערעור. אם יידחה ערעורו כי-אז ייעלם לבלי-שוב, ואילו אם יתקבל ערעורו כי-אז יחשוף פניו לעין-השמש. אלא שבית-משפט אינו ניתן לשליטה בשלט-רחוק, ומערער המבקש כי בית-משפט יידרש לערעורו ויזכה אותו מעבירה שהורשע בה, שומה עליו להיכבד ולהתייצב לדיון. הלכה זו, שדוחים ערעורו של נאשם אשר נמלט על נפשו ואינו מתייצב לערעור, הלכה היא עימנו משכבר הימים".

כאמור, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. טענותיו של המבקש בבקשתו למשפט חוזר, הן למעשה שיחזור מלא של טיעוניו במשפטו בפני הערכאה הראשונה. עיון בהכרעת הדין מלמד, כי טענות אלו נדונו בהרחבה לגופן, אך לא זכו לאמונו של בית המשפט. זאת ועוד, השגותיו של המבקש כנגד הרשעתו שבו ונבחנו במסגרת הערעור, אך גם שם לא נמצא כי הוכחה עילה להתערבות בפסק הדין. העולה מכך הוא, כי הבקשה הנוכחית אינה אלא ניסיון של המבקש להביא את עניינו לדיון בפני ערכאת ערעור נוספת, ולא לכך נועד ההליך הקבוע בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984 (ראו מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241). באותו סעיף נקבעו העילות לקיומו של משפט חוזר, והמבקש לא הוכיח כי נתקיימה בו , ולו בדוחק, אחת מאותן עילות.

הבקשה נדחית.