מ"ח 5363/05 יוסף זמיר נ. מדינת ישראל

1.בשני כתבי אישום שהוגשו נגד המבקש, יוסף זמיר, נטען כי בתאריך 13.2.2001 הוא השיט סירת מנוע במימי מפרץ אילת, בתחום של 300 מטרים מנקודת שפל המים, מול 'חוף מפרץ השמש', המהווה חוף רחצה מוכרז. עוד נטען, כי בעשותו כן השיט המבקש את הסירה במהירות העולה על המהירות המותרת, ועסק בדיג מבלי שניתן לו רישיון לכך מאת מנהל הנמל.

לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, ולאחר שהמשיבה חזרה בה מהאישום של דיג ללא אישור בתחומי הנמל, הרשיע בית-משפט השלום באילת את המבקש בעבירות לפי סעיפים 68(א), 68(ב) ו-110 לתקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשמ"ג-1982. בהמשך הטיל בית-המשפט על המבקש קנס בסך של 2,000 ש"ח, וחייבו לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות מן הסוג בהן הורשע, במשך שנתיים.

2.המבקש, אשר לא השלים עם הרשעתו, הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובמסגרתו טען כי חוף הרחצה בו השיט את הסירה לא מהווה כלל "חוף רחצה מוכרז", בשל כך שלא מתקיימים בו תנאים מסוימים, כגון מציל ועמדת עזרה ראשונה. בית-המשפט דחה טענה זו, וקבע כי אין בהעדרם של התנאים עליהם הצביע המבקש כדי להפוך חוף רחצה מוכרז לחוף שאיננו מוכרז. עם זאת, ערעורו של המבקש התקבל בכל הנוגע לעונש, והקנס שהוטל עליו הופחת ל-1,000 ש"ח. נקבע כי הקלה זו מוצדקת לנוכח הזמן שחלף מאז ביצוען של העבירות, גובה סכום ההתחייבות, ומשום שהעבירות בוצעו בטווח של פחות משעה זו מזו.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית-משפט זה נדחתה, מהטעם שלא עוררה כל שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה כי עניינו של המבקש ילובן בפני ערכאה נוספת.

3.עתה עותר המבקש לעריכתו של משפט חוזר, ובבקשתו הוא טוען לקיומו של עיוות-דין שנגרם לו כתוצאה מהרשעתו. נטען, כי חוף הרחצה הנדון אינו חוף רחצה מוכרז, וכי בידי המבקש ראיות חדשות המוכיחות זאת. מוסיף המבקש וטוען, כי הרשעתו בעבירה של שיט במהירות העולה על המותר בחוק, התבססה על טביעת עין בלבד, דבר שאינו מאפשר, להשקפתו, לבסס את הרשעתו בעבירה זו. באשר לטענות המתייחסות לעבירה של דיג ללא היתר, לא ראיתי מקום לעסוק בהן לאור העובדה כי המבקש לא הורשע בעבירה זו.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובתגובת המשיבה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. בית משפט זה ציין בשורה ארוכה של החלטות, כי הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר – בהתקיים אחת מהעילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529). משכך, משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, ועל כן אין להורות על קיומו רק כדי לאפשר לבעל דין המתקשה להשלים עם הרשעתו, לערער פעם נוספת על מסקנותיהן של ערכאות שיפוטיות. כאלו הן ההשגות עליהן מבסס המבקש את בקשתו, השגות אשר נבחנו ונדחו על-ידי שלוש ערכאות.

בהתייחסו ל"ראיות חדשות" כיוון המבקש למסמכים מגורמים שונים המאשרים כי 'חוף מפרץ השמש' אינו מהווה עוד חוף רחצה מוכרז. דא עקא, מסמכים אלה כבר הונחו בפני בית-משפט השלום, אשר מצא שאין בהם כדי להוכיח את טענת המבקש לעניין זה (ראו הכרעת הדין, בעמוד 31). ועוד, מתגובת המשיב עולה כי הכרזתו של חוף "מפרץ השמש" כחוף רחצה, בוטלה רק ביום 28.4.2004, זמן רב לאחר מועד ביצוען של העבירות, ובאופן שאינו גורע מפליליות מעשיו של המבקש. הוא הדין גם בנוגע לטענות המבקש אודות הרשעתו בעבירה של שיט במהירות מופרזת, טענות אשר נדחו לאור עדותו של השוטר אורי בן יוסף (ראו עמוד 32 להכרעת הדין).

לנוכח כל האמור, דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.