מ"ח 4121/05 מיכה הוכמן נ. מדינת ישראל

1.המבקש, מיכה הוכמן, שהיה אותה עת עורך דין, רקם בצוותא עם אחד, יובל אבני, קשר להשיג במרמה בעלות במקרקעין, שהיו כלולים בשטח הידוע כ"גוש הגדול" בצפון תל-אביב (להלן: הנכס). לשם מימוש תכניתם נפגשו השניים בשלהי שנת 1993 עם דני בנימין, לקוחו של המבקש זה שנים רבות, וסוכם כי בנימין יגייס אדם מבוגר יליד הארץ, שיתחזה כמי שרכש, כביכול, את הנכס עוד בשנת 1947, מבעליו הרשומים – אשה שנפטרה זה מכבר. בנימין ייעד לתפקיד זה אדם בשם שמואל בן אהרון.

בהמשך, השיגו המבקש ואבני צילום של ייפוי כוח כוזב, הנחזה להיות ייפוי כוח מס' 61/47, ולפיו העבירה המנוחה את הנכס לבן אהרון. עו"ד יהודה פרידן נענה לבקשתם ליתן לצילום אישור נוטריוני כאילו היה נאמן למקור, וזאת על אף שמעולם לא הוצג בפניו ייפוי הכוח המקורי. השניים זייפו גם תצהיר כוזב, שניתן לכאורה על ידי אחד מלקוחותיו של המבקש, לפיו הכיר הלה אישית את המנוחה וידע כי מכרה את הנכס לבן אהרון. המבקש החתים לקוח נוסף שלו על תצהיר כוזב, לפיו הוא מכיר את בן אהרון שנים רבות, ויודע כי אמו של בן אהרון רכשה עבורו קרקעות במקומות שונים, לרבות ב"גוש הגדול". ולבסוף, בן אהרון עצמו חתם על תצהירים כוזבים, בהם טען כי הנכס נרכש עבורו, על ידי אמו, מהמנוחה.

2.לשם טיפול בהעברת הזכויות בנכס לבן אהרון, שכרו המבקש ואבני את שירותיהם של עורכי הדין דורון בן ארצי ודניאלה באר. אין עוררין, כי הללו פעלו בתום לב ולא ידעו אודות המרמה. עו"ד באר אתרה בלשכת רישום המקרקעין תיעוד בדבר הזכויות בנכס. עו"ד בן ארצי פנה לעו"ד ולנר, הממונה מטעם בית-המשפט על רישום זכויות המקרקעין ב"גוש הגדול", לשם העברת זכויות המנוחה בנכס לבן אהרון, תוך שהוא מצרף את ייפוי הכוח והתצהירים הכוזבים. אלא שעו"ד ולנר חשד באמיתות המסמכים, וסרב לרשום על פיהם את הזכויות הנטענות. או-אז פנה עו"ד בן ארצי, בשם שולחיו, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בהמרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי בדבר בעלותו של בן אהרון בנכס. במסגרת הליך זה, וכן בפנייתו של עו"ד בן ארצי לאפוטרופוס הכללי בבקשה לביטול צו הניהול שנתבקש לגבי הנכס שבבעלות המנוחה, הוגשו תצהירים כוזבים נוספים. הפרשה נחשפה לאחר שעו"ד ולנר הגיש תלונה למשטרת ישראל בגין ניסיון לקבלת קרקע בתואנות שווא, ועל סמך ייפוי כוח מזויף.

3.כנגד המבקש ואבני הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו יוחסה להם שורה ארוכה של עבירות. המבקש טען כי לא היה מעורב במעשי המרמה, וכי מעשיו התמצו באימותם של תצהירים שניתנו בתום לב. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו על בסיס ראיות מצטברות לחובת המבקש, ובהן מסמכים שנמצאו במשרדו, העובדה כי הוא חתום על אחד התצהירים הכוזבים, גרסאותיו הסותרות לעניין זה, מעורבותו העמוקה בהכנת התצהירים האחרים וסכום התמורה הגבוה שהיה עתיד לקבל, שאינו מתיישב עם פעולתו של מי שאך אימת תצהירים. המבקש הורשע, כמבצע בצוותא יחד עם אבני, בעבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 420 בשילוב עם סעיף 418 לחוק, וקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק. בהמשך, נגזר עונשו של המבקש: 24 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לשלם קנס בסך 40,000 ש"ח.

4.על פסק-הדין ערער המבקש לפני בית-המשפט העליון (ע"פ 3394/02), אולם ערעורו נדחה לאחר שנמצא כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. טענת המבקש, כי יש לראותו אך כמי שסייע לדבר עבירה נדחתה, לאחר שנמצא כי חלקו בקנוניית המרמה חרג באופן משמעותי מסיוע גרידא, ולא נותר ספק כי היה שותף בתוכנית לפרטיה. באשר לחומרת העונש הודגש, כי בגזר דינה המפורט של הערכאה הדיונית נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות חומרתם היתרה של המעשים, מחד, והנסיבות האישיות להן טען המבקש, מאידך, ועל-כן הוחלט להותיר את העונש על כנו.

5.המבקש, שמאן להשלים עם הרשעתו, עתר לקיומו של דיון נוסף (דנ"פ 2054/05), בנימוק כי נפסקה בו הלכה חדשה באשר לפירושו של סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, אולם בקשתו נדחתה מן הטעם שלא פרט את טענותיו כנדרש בתקנה 5 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, וכי פסק-הדין בערעור לא נדרש כלל לסעיף נשוא העתירה.

6.עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, תוך שהוא מסתמך על שתיים מן העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 . לטענתו, בריח התיכון בכתב האישום הינו זיופו של ייפוי הכוח, ובעניין זה התעלם בית-המשפט המחוזי מפרטים מהותיים בעדותה של עו"ד מיכאלה באר, אשר יש בהם כדי ללמד שייפוי הכוח המזויף הינו חלק מעסקה שנרקמה בינה לבין אבני, ללא מעורבותו של המבקש. לטענתו, עדות זו יש בה כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. כן טוען המבקש, כי פרקליטו של אבני הגיש ראיות שאינן קבילות במהלך הערעור, ועקב כך נגרם לו עוות דין.

7.עמדת המשיבה היא כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. לטענתה, עדותה של עו"ד באר זכתה להתייחסות הן בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי והן בהליך הערעור. כך או כך, מוסיפה המשיבה וטוענת, אין בעדות זו כדי לסייע למבקש, שאחריותו בפרשה נלמדת ממארג של ראיות אשר הצביעו עליו כמי שהיה שותף לקשר לזכות במקרקעין בדרכי מרמה. באשר לטענה בדבר הגשתן של ראיות בלתי קבילות, סבורה המשיבה, כי משלא פירט המבקש מהן אותן ראיות ומה טיבן, ממילא אין כל בסיס לטענה בדבר עיוות דין, שכביכול, נגרם לו בהרשעתו.

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, שוכנעתי כי דינה להידחות. סמכותו של בית-המשפט להורות על עריכתו של משפט חוזר נועדה להגשים ערכים של עשיית צדק, על ידי מניעתו של עוות דין אשר מקורו בהרשעה שגויה (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4) 241, 251; מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 529, 560). מאידך, המשפט החוזר לא נועד לאפשר למבקש, המתקשה להשלים עם קביעותיהן וממצאיהן של ערכאות קודמות, להשיג עליהן פעם נוספת (מ"ח 5363/05 יוסף זמיר נ' מדינת ישראל , לא פורסם). ולעניינו של המבקש – הטענה לפיה לא נבחנה עדותה של עו"ד באר על ידי הערכאה הדיונית, היא טענה "ערעורית" מובהקת, ומכל מקום היא רחוקה מלהיות מדויקת. כך או כך, הרשעתו של המבקש לא נשענה כלל על אותה עדות, אלא על מרקם של ראיות אשר נבחן בפירוט רב ובקפידה בידי שתי ערכאות, ומה אעשה ונמצא כי הוא מבסס, ובמידה הנדרשת בפלילים, את גרסת המשיבה לפיה נטל המבקש חלק מרכזי בקשר המרמה שיוחס לו. ובאשר לטענה בדבר עיוות דין - אכן, העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט הוגדרה כ"עילת סל" רחבה, אשר מטרתה להבטיח שלא יהיו ידי בית המשפט כבולות בבואו לבחון בקשה לקיומו של משפט חוזר (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 3344, 355). אולם, באותו סעיף גם נקבע כי על המבקש להצביע על "עיוות דין של ממש", וככל שבדקתי וחזרתי ובדקתי את פסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, לא מצאתי כי הם לקו בפגם מסוג זה.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית.