מ"ח 5371/18ירון לבין נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להורות על משפט חוזר מכח סעיף 31(א) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) בעניינו של המבקש, אשר הורשע בביצוע שורה של עבירות גניבה בידי עובד, זיוף ושימוש במסמך מזויף ועבירות מנהלים בתאגיד, בניגוד להוראות שונות ב חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הכל כמפורט בהמשך.

2.

בד-בבד עם הגשת הבקשה לקיום משפט חוזר, המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, אשר נדחתה בתאריך 19.07.2018, ובקשה למינוי סניגור מהסניגוריה הציבורית לייצוגו בהליך שבפני. בתאריך 15.07.2018 הוריתי לסניגוריה הציבורית להגיב לבקשה הנ"ל, ובתאריך 19.07.2018 זו הגיבה וטענה כי טרם הגשת הבקשה לקיום משפט חוזר לבית משפט זה, היה על המבקש לפנות אליה באופן ישיר בבקשה לייצוג בהליך, ובאם זו הייתה נענית – הסניגוריה הייתה מגישה בשם המבקש את הבקשה לקיום משפט חוזר. בשלב זה, משלא עשה כן – הסניגוריה הציבורית גרסה כי אין באפשרותה לייצג את המבקש בהליך.

להלן אביא הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע והליכים קודמים

3.

בתאריך 13.02.2014 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו המייחס לו שני אישומים. במסגרת האישום הראשון נטען כי המבקש, אשר שימש כמנהל כספים ב חברת איוויו דיגיטל בע"מ (להלן: דיגיטיל ) בשנים 2010-2009 העביר, ב-59 הזדמנויות שונות, כספים בסך כולל של 1,208,514 ש"ח מחשבון דיגיטל לחשבונות הבנק האישיים שלו ושל אמו, תוך ניצול תפקידו והרשאותיו. על מנת להסוות את מעשיו, המבקש מסר למס הכנסה ולביטוח לאומי דיווחים כוזבים אודות שכר העובדים ב דיגיטל והניכויים שנוכו ממשכורתם. כמו-כן, המבקש ערך מסמך הנחזה להיות מסמך שנערך על ידי מנכ"ל דיגיטל , לפיו הלה התחייב לכאורה לשלם למבקש בונוס בשנים 2010-2009 (להלן: האישום הראשון ).

בגין המעשים המתוארים, יוחסו למבקש העבירות הבאות: 59 עבירות גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 ל חוק

העונשין ; עבירת זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 ל חוק העונשין ; עבירת שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 ל חוק

העונשין ; עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, לפי סעיף 424(2) ל חוק

העונשין ועבירת שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 ל חוק העונשין .

4.

במסגרת האישום השני נטען כי המבקש, אשר שימש כחשב ב חברות סופטריידר וסופט אופשן (להלן: החברות ) בשנים 2013-2011, העביר, בהזדמנויות שונות, כספים בסך כולל של 164,720 יורו מחשבון הארנק האלקטרוני של חברה, שהעניקה שירותי סליקה לחברת ספוט אופשן – לחשבון שפתח באמצעות כתובת הדואר האלקטרוני שלו ולחשבונו בבנק הדואר. להסוואת מעשיו המתוארים, המבקש הורה למשרד רואי החשבון, שעבד עם החברות לרשום העברות אלו כתשלום ללקוחות החברה (להלן: האישום השני ).

בגין המעשים המתוארים, יוחסו למבקש העבירות הבאות: 14 עבירות גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 ל חוק העונשין ; עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 ל חוק

העונשין ; עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, לפי סעיף 424(2) ל חוק העונשין ועבירת מסירת ידיעות כוזבות, לפי סעיף 234 רישא ל חוק

העונשין .

5.

בתאריך 08.03.2017 בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקש

בכלל העבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון ובעבירות הגניבה על ידי עובד, אשר יוחסו לו במסגרת האישום השני , וזיכה אותו משאר העבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השני (ת"פ 27549-02-14, בפני כב' השופטת ל' מרגולין-יחידי ).

6.

בתאריך 22.05.2017 בית משפט השלום הנכבד גזר את דינו של המבקש והשית עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 42 חודשים, וכן עונשי מאסר מותנה, קנס בסך של 123,000 ש"ח, או 6 חודשי מאסר תמורתו ופיצוי בסך של 258,000 ש"ח ל דיגיטל ולאחת מ החברות .

7.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובד-בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, אשר נדחתה

בתאריך 03.08.2017 (ע"פ 24324-06-17, בפני כב' השופט ג' גונטובניק ).

המבקש הגיש ערר על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הנכבד ( בש"פ 6388/17 , שנדון בפני כב' השופטת ע' ברון ), וערר זה נתקבל בתאריך 24.08.2017, וביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש עוכב.

8.

במסגרת ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום, שנדון בבית המשפט המחוזי, המבקש הגיש בקשה להוספת ראיה חדשה – חוות דעת רואה חשבון מומחה מטעמו (להלן: חוו"ד מומחה ). בתאריך 05.03.2018 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הבקשה לצירוף חוו"ד המומחה , בנימוק כי ראיה זו מהווה "מקצה שיפורים" לטענות שנטענו בערכאה הדיונית, וכי לא לכך נועד הליך של הוספת ראיה בערעור.

9.

בתאריך 23.05.2018 המבקש חזר בו מערעורו על הכרעת הדין לאור המלצת בית המשפט המחוזי הנכבד, ומשכך הערעור על הכרעת הדין נדחה. במקביל, בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את ערעורו של המבקש על גזר הדין באופן חלקי, והפחית אחת מתקופות המאסר המותנות , וכן את גובה הקנס. יתר רכיבי גזר הדין, ובכללם תקופת המאסר בפועל שהושתה על המבקש – נותרו על כנם (ע"פ 24324-06-17, בפני כב' השופטים: ד' ברלינר – אב"ד, מ' דיסקין ו- ש' יניב ).

10.

בתאריך 18.06.2018 המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, במסגרתה ביקש להיות מיוצג בהליך על ידי הסניגוריה הציבורית (רע"פ 4719/18 לבין נ' מדינת ישראל (27.06.2018), שנדונה בפני כב' השופט י' אלרון ). בקשתו זו נדחתה, תוך שנקבע, בין היתר, כי אין למנות למבקש סניגור ציבורי.

11.

לאחר כל ההתפתחויות הנ"ל – המבקש הגיש את הבקשה שבפני.

טענות הצדדים בבקשה למשפט חוזר

12.

לטענת המבקש,

קיימות ראיות חדשות, אשר יש בהן כדי להוכיח את חפותו, וכן נטען כי נגרם לו עיוות דין . בתוך כך, המבקש מלין על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד לדחות את בקשתו לצירוף חוו"ד מומחה בערעור, שלטענתו יכולה הייתה להיזקף לזכותו, ועל העובדה שבית המשפט המחוזי הנכבד לא התייחס בפסק דינו ל"תחושת היפוך הנטלים", המצטיירת מפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד. עוד טוען המבקש כי בא-כוחו בערכאה הדיונית סירב להגיש עבורו מספר בקשות, ראיות ומסמכים, שאילו הוגשו הייתה בהם היכולת להוכיח את חפותו וכן לקרוא לעדות עד מטעמו, שאם היה מגיע – היה משנה את התמונה הראייתית. כמו-כן, המבקש טוען גם למחדלי חקירה שהתקיימו בתיק, כפי שיפורט בהמשך.

13.

המשיבה טוענת מנגד כי המבקש חוזר בבקשתו על הטיעונים שטען במסגרת בקשת רשות הערעור ובמסגרת הליך הערעור וכי טענותיו חסרות בסיס עובדתי ומשפטי. יתר על כן, המשיבה טוענת כי אין בידי המבקש ראיות חדשות המצדיקות עריכתו של משפט חוזר וכי בקשתו לצירוף ראיה שהוגשה לבית המשפט המחוזי הנכבד נדונה לגופה ונדחתה. יתרה מכך, לטענת המשיבה, לו המבקש אכן היה סבור כי נגרם לו עיוות דין – הוא לא היה חוזר בו מן הערעור על הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי הנכבד.

דיון והכרעה

14.

ראשית אציין כי נוכח האמור בתגובת הסניגוריה הציבורית – סבורני כי לא היה מקום למנות למבקש סניגור מהסניגוריה הציבורית שייצגו בהליך זה, ועל כן בקשתו בהקשר זה נדחית.

15.

לגופו של עניין – לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה לה ובחומרים שצורפו אליהן – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למשפט חוזר להידחות .

אביא את נימוקיי לכך מיד בסמוך.

16.

המשפט החוזר מהווה הליך חריג וייחודי. לפיכך הוראה על קיומו איננה ניתנת כדבר שבשגרה, ובקשות לקיים הליך זה "מאושרות באופן חריג ובמשורה" (ראו : מ"ח 3378/13

פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 21 (17.07.2014)). בפסיקתנו נקבע כי הליך המשפט החוזר מטרתו לאזן בין האינטרס של חשיפת האמת ומניעת הרשעות שווא לבין עקרונות סופיות הדיון, הו ודאות המשפטית, היציבות והיעילות הדיונית (ראו: מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל , פיסקה 12 (05.09.2005); מ"ח 6234/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 24 (11.01.2018) (להלן: מ"ח 6234/17 )).

לצורך שמירה על איזון זה, נקבע כי התנאי להפעלת הסמכות להוראה על קיום משפט חוזר הוא הוכחת תשתית איתנה וממשית בנוגע לקיומה של אחת העילות המנויות בסעיף (ראו: מ"ח 1632/16

שלום נ' מדינת ישראל , פיסקה 23

(07.09.2017) (להלן: עניין שלום ); מ"ח 779/13

יקותיאל נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (06.06.2013) ).

17.

הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר מעוגנת בסעיף 31(א) ל חוק בתי המשפט , שההוראות הרלבנטיות בו לענייננו מורות כך:

"31. (א)

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה [...]

(2)

הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון [...]

(4)

נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

כעת אבחן האם הונחה תשתית מספקת בנוגע לאיזו מהעילות להן טוען המבקש בבקשתו.

18.

העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) ל חוק

בתי המשפט נועדה לאפשר בחינה מעמיקה של ההרשעה על בסיס תשתית מלאה יותר מזו שעמדה לנגד עיניהן של הערכאות הקודמות (ראו: עניין

שלום , פיסקה 25). לפיכך, הראיות המוגשות לשם ביסוס העילה – נדרשות להיות חדשות "במובן המהותי". המשמעות היא כי אין מדובר בראיות, אשר ניתן היה להגישן במסגרת ההליכים הקודמים, ואשר מהוות "מקצה שיפורים" ומובאות במסגרת הבקשה למשפט חוזר בניסיון "להטות את הכף" (ראו: מ"ח 4074/17 חברת פרופיל אבטחה ואחזקה בע"מ נ' מדינת ישראל , פיסקה 19 (02.04.2018); מ"ח 226/16 זלום נ' מדינת ישראל , פיסקה ט"ו (29.06.2016); מ"ח 5499/16

בר יוסף נ' מדינת ישראל , פיסקה ט"ו

(17.11.2016) (להלן: עניין בר יוסף )).

לא בכדי על המבקש המתבסס על עילה זו מוטל נטל כבד (ראו: מ"ח 1282/16 שקלים נ' מדינת ישראל , פיסקה כ"ה (26.06.2016)). עליו להצביע על ראיות, או עובדות שיש בהן "אמינות לכאורית", שהינן בעלות "משקל סגולי", ואשר יש בהן, או בהשתלבותן עם החומר שהיה בפני בית המשפט, פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט (ראו: מ"ח 73/14 נביל נ' מדינת ישראל , פיסקה 10 (27.01.2014); מ"ח 2847/05 אלחרר נ' מדינת ישראל , פיסקה 18 (29.07.2007); מ"ח 7305/17 אוחנה נ' מדינת ישראל , פיסקה 19 ( 23.01.2018) (להלן: עניין אוחנה )).

בענייננו, המבקש טוען לקיומן של ראיות חדשות, מבלי לפרטן ומבלי לצרפן לבקשתו . ככל שכוונת המבקש הייתה ל חוו"ד המומחה – צירופה התבקש כבר במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי הנכבד והדבר נדחה לאחר דיון בה לגופה, ומשכך דין הטענה בהקשר זה להידחות.

19.

העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) ל חוק בתי המשפט היא "עילת סל", המאפשרת להורות על עריכת משפט חוזר במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות יוצאות דופן, אשר מחד גיסא אינם עולים בגדר אחת העילות האחרות למשפט חוזר, ומאידך גיסא מעוררים בליבו של בית המשפט "חשש של ממש" כי נגרם לנאשם עיוות דין (ראו: מ"ח 6020/13

גור אריה נ' מדינת ישראל , פיסקה 32 (21.10.2014) (להלן: עניין גור אריה ); מ"ח 4678/17 פלוני נ' מפקד כוחות צה"ל , פיסקה 24 (25.01.2018)). עוד נקבע בפסיקתנו כי בבואו לדון בעילה זו, בית המשפט משקיף ב"מבט-על" על מלוא חומר הראיות, ובוחן האם קיים חשש של ממש כי בהליך נפלו פגמים דיוניים חמורים, אשר הובילו להרשעת שווא של המבקש (ראו: מ"ח 6234/17 , פיסקה 26; עניין

שלום , פיסקה 26 ; מ"ח 9391/16 קדוש נ' מדינת ישראל , פיסקה 15 (01.04.2018)).

במקרה שבפנינו, המבקש טוען, בהתבססו על עילה זו, לכשל בייצוג, לפגמים שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ולקיומם של מחדלי חקירה.

20.

באשר טענת המבקש לכשל בייצוג – המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין בהליך הערעור בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, וחזר בו מן הערעור על הכרעת הדין, בעודו מיוצג . יתרה מכך, הטענות כלפי בא כוחו של המבקש, שייצג אותו בבית משפט השלום הנכבד – הועלו, מבלי שצורפה אליהן תגובתו של עורך הדין בו מדובר. די בכך כדי לדחות את הטענה לכשל בייצוג (ראו: מ"ח 3766/16 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה י"א (13.09.2016)), שכן כאשר מבקש מעלה טענה לכשל בייצוג, עליו להביא את התייחסות הסניגור בהליכים הקודמים להשגות המועלות כנגדו (ראו: מ"ח 1483/18 עדאיס נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (16.08.2018); עניין

בר יוסף , פיסקה ט"ז; מ"ח 4075/17 דראגנה נ' מדינת ישראל , פיסקה 20 (24.01.2018)).

נוכח כל האמור לעיל – טענת המבקש לכשל בייצוג נדחית.

21.

זאת ועוד – אחרת. טענות המבקש כנגד קביעותיו של בית משפט השלום הנכבד, כנגד הייצוג שניתן לו במסגרת ההליך בפני בית משפט השלום וכנגד מחדלי החקירה, שלטענתו התבצעו בתיק – היו צריכות להיטען כבר בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור. משחזר בו המבקש מערעורו על הכרעת הדין – הלה ויתר על טענות אלו, ואין מקומן להיטען במסגרת בקשה למשפט חוזר. עוד יצוין כי כל הטענות הללו הועלו זה מכבר גם בבקשת רשות הערעור שנדונה בפני בית משפט זה, ונדחתה כאמור.

21.

נוכח ההלכה כי אין לראות בבקשה למשפט חוזר הזדמנות לקיומו של "ערעור נוסף", שכן אין ההליך האמור המסגרת הדיונית המתאימה לדון בטענות, אשר נדונו כבר על ידי הערכאות הקודמות – הרי שגם דין הטענות הנ"ל של המבקש להידחות (ראו: עניין

שלום , פיסקה 23 ; מ"ח 6756/17 עווד נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (27.11.2018) ).

22.

אף לגופם של דברים – בית משפט השלום הנכבד ביסס את הרשעתו כדבעי על ראיות ועדים, ואף הפריך חלק מעדויות המבקש, ובית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור לאחר שהמבקש חזר בו מן הערעור, ומשכך לא הובאה כל התייחסות בפסק דינו לטענות האמורות. בנוסף, בית המשפט המחוזי נימק היטב את החלטתו לדחות את בקשת המבקש להגיש ראיה חדשה בערעור, ואינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו זו. משכך, לא הונחה דעתי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לקיום חשש ממשי לעיוות דין בגין טענות אלה.

23.

המבקש טוען בנוסף לקיום מספר מחדלי חקירה בעניינו: אי-גביית הודעות מעובדי ה חברות ; אי-בדיקת תיבות הדואר האלקטרוני שלו ושל מנכ"ל

דיגיטל ; אי-בדיקת מחשבי דיגיטל ; אי-בחינת האפשרות שלמנכ"ל דיגיטל יש שם משתמש וסיסמא לביצוע העברות בנקאיות; אי-בחינת האפשרות של חדירה למחשבי דיגיטל ; אי-בדיקת דו"חות מס הכנסה של דיגיטל לשנת 2010 ומסמכים חשבונאיים נוספים; אי-תפיסת חוזי העבודה של עובדי דיגיטל ; אי-בדיקת טענת המנכ"ל לפיה הוא נעדר סמכות לאשר תשלום בונוסים וכן אי-בדיקת הסיבות לפערים בין הסכומים שנקבעו ב חוו"ד המומחה לבין הסכומים שעלו מממצאי החקירה הסופיים.

24.

באופן עקרוני, ניתן לראות בטענות בדבר מחדלי חקירה כטענות שעשויות להיכנס בגדרי עילת עיוות הדין (מ"ח 8884/16 פרחאן נ' מדינת ישראל , פיסקה 18 (27.07.2017)). אולם בפסיקתנו נקבע כי על בית המשפט לבחון אם חרף קיומם של מחדלי החקירה, התגבשה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו (ראו: מ"ח 5336/14 סיסו נ' מדינת ישראל , פיסקה 29 (21.01.2015)) . עוד נפסק כי אין בעצם קיומם של מחדלי חקירה כדי להצדיק עריכת משפט חוזר, וכי קיום הליך כאמור יאושר רק במקרה שמחדלי החקירה הובילו לפגמים חמורים שגרמו להרשעת שווא (ראו: עניין

שלום , פיסקה 52; עניין

אוחנה , פיסקה 23).

25.

טענות המבקש בדבר מחדלי החקירה הועלו כבר בערכאה המבררת ונדונו על ידי בית משפט השלום הנכבד, אשר מצא לנכון לדחות אותן (ראו: פיסקה 45 להכרעת הדין מתאריך 06.03.2017). המבקש היה רשאי לערער על קביעות אלו במסגרת הערעור על הכרעת הדין, ומשלא עמד עליהן – אין זה המקום לדון עתה בטענות אלו. למעלה מן הצורך יצוין כי אף בחינה של מחדלי החקירה, להם טוען המבקש, ביחס למכלול הראיות שביססו את ההרשעה, מובילה למסקנה כי התשתית הראייתית שהתגבשה הספיקה לצורך הוכחת אשמתו.

26.

נוכח כל האמור לעיל – סבורני כי מקרה זה איננו מהמקרים הנדירים בהם יש מקום להורות על קיום משפט חוזר בגין עילה של עיוות דין .

27.

לסיכום, המבקש לא הציג בבקשתו ראיות בעלות משקל סגולי, היכולות להביא לשינוי תוצאות המשפט בעניינו, ואף לא מצאתי כי נגרם לו עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר.

על כן הבקשה למשפט חוזר –

נדחית .