מ"ח 5513/08 אברהם כהן נ. מדינת ישראל / משטרת ישראל / אגף תנועה תביעות

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה בחדרה כתב אישום, המייחס לו עבירת נהיגה ללא חגורת בטיחות, לפי תקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ביום 2.1.2007 נשמעה עדותו של עד התביעה, מר לוי יעקב (להלן: העד ), שוטר במשטרת התנועה הארצית, לפיה הבחין ביום 22.7.2005 במבקש נוהג ברכבו כשחגורת הבטיחות מונחת על כתפו השמאלית ואינה מהודקת באבזם. בתום חקירתו הנגדית של העד בידי המבקש, פנה האחרון לבית-המשפט בבקשה לדחות את המשך חקירתו של העד למועד אחר. בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופטת ר' פוקס) דחה את הבקשה, וחרף זאת שב המבקש וביקש את זימונו של השוטר, הפעם בטענה כי עדותו נשמעה מבלי שהייתה בידיו תעודת עובד ציבור. בקשה זו נדחתה אף היא, מהטעם שהעד נכח באולם ודו"ח התנועה הוגש כראיה. או-אז, ביקש המבקש לערער על החלטת בית-המשפט, אולם בקשה סורבה, תוך שהובהר לו כי אין באפשרותו לערער על החלטת ביניים, וכי שמורה לו הזכות לערער על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק-הדין.

2.

על ההחלטה הדוחה את בקשתו לזימון העד, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה הודעה אשר הוכתרה בכותרת "הודעת ערעור (ברשות)". הוא טען, כי ההחלטה פוגעת בזכותו למשפט צודק ועומדת בניגוד להוראת סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובעת כי "מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין". ביום 24.1.2007 הורה בית-המשפט המחוזי על מחיקת הערעור, מהטעם שלא עמדה למערער זכות לערער על החלטת ביניים, כפי שהובהר לו על-ידי בית-המשפט לתעבורה. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שאף היא נדחתה בהסתמך על אותו הטעם. להשלמת התמונה יצוין, כי לסופו של יום הורשע המבקש ונגזר לו קנס.

3.

את עתירתו לקיום משפט חוזר מבסס המבקש על העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, היינו, חשש מפני עיוות דין. לגישתו, החלטותיהן של ערכאות קמא עומדות בניגוד להוראות החוק, והיה בהן כדי לקפח את זכותו להליך הוגן. המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות, הואיל ואין היא מגלה עילה כאמור. לגישתה, החלטותיהם של בתי-המשפט קמא ניתנו בסמכות, ואף לגופו של עניין לא נפל בהן פגם.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להיעתר לה. בבסיס הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר עומד הצורך באיזון בין שני עקרונות: השאיפה לחקר האמת ועשיית צדק, מחד, ועקרון סופיות הדיון, מאידך. בהתאם לכך נפסק כבר בעבר, כי משפט חוזר הינו חריג, ואין להורות על קיומו אך על מנת לאפשר לבעל-דין, המתקשה להשלים עם הרשעתו, לעתור לליבון עניינו מחדש (מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 642, 664 (2000); מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250 (2002)).

המבקש טוען בבקשתו לפגמים שנפלו בהחלטות הערכאות קמא, אולם אין בידי לקבל טענות אלו. בהתאם להוראת סעיף 1(ב) לפקודת הראיות – הקובעת כי "בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת" – מוסמך היה בית-המשפט לתעבורה לדחות את בקשת המבקש לזימון השוטר לעדות נוספת. בנסיבות העניין, בהן נכח העד באולם, נחקר בידי המבקש בחקירה נגדית, ובית-המשפט אף היה נכון לאפשר את המשך חקירתו, בדין לא נמצא צורך בהזמנתו בשנית במועד אחר.

גם לטענתו של המבקש בעניין תעודת עובד הציבור אין על מה לסמוך, הואיל ותעודת עובד ציבור היא תחליף לעדות ראשית (יעקב קדמי על הראיות 810 (2003), וכאמור, העיד השוטר בפני בית המשפט.

זאת ועוד, החלטתו של בית-המשפט לתעבורה הייתה החלטת ביניים, וככזו לא הייתה נתונה לערעור, אלא במסגרת ערעור על פסק-הדין, והדברים ידועים (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים 1327 (2003)). מהבקשה ומהתשובה לה עולה, כי כפי הנראה בחר המבקש, מטעמים השמורים עמו, שלא להגיש ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה. כעת הוא מנסה להשלים את שהחסיר, בהעלותו טענות שמקומן בערעור. אולם לא לכך יועד ההליך של משפט חוזר, שכידוע אינו תחליף לערעור על הרשעה (מ"ח 7230/03 הלפרין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2003)).

לאור כל האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיהן של ערכאות קמא, ואין כל בסיס לטענה בדבר עיוות דין שנגרם למבקש.

הבקשה נדחית.