מ"ח 5535/08איל גוטליב נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

הרקע העובדתי

2.

בכפר השילוח – סילוואן שבדרום מזרח ירושלים, עומד בניין בן שבע קומות ("בית יהונתן"). בין השנים התשס"ד-התשס"ה (2005-2004) שימשו דירות בניין זה למגורי המבקשים – שישה זוגות נשואים, וכן למגוריהם של מספר זוגות נוספים, כולם חברים בעמותת "עטרת כהנים". אחת מקומותיו של הבניין שימשה לחנייה ואחרת לבית-כנסת, וקומה נוספת שימשה כעמדת שמירה, שאוישה בידי מאבטחים אותם הקצתה המדינה על פי הנחייתו של המשרד לביטחון פנים, כדי למנוע עימות בין הדיירים היהודים לתושבי הכפר הערבים.

3.

בעקבות פנייה של אחד מחברי מועצת עיריית ירושלים אל היועץ המשפטי של העירייה, בה נטען כי לא ניתן היתר לבניית הבניין והשימוש בו, החלו ננקטים צעדים במטרה לפנותו. אותם צעדים כללו התראות שנשלחו למבקשים, ניסיונות לנתק את הבניין מרשתות החשמל והמים, והפסקת השמירה שהוצבה עליו במימון המדינה. אולם, כל אלה לא צלחו, ועל כן הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקשים עבירות לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. כתב האישום לא התייחס לעצם בנייתו של הבניין, עקב הקושי לאתר את האחראי לבנייה, אלא רק לכך שלא ניתן היתר לשימוש שנעשה בו.

ההליכים המשפטיים

4.

בעקבות הגשתו של כתב האישום בשנת התשס"ה-2005, החלה להתנהל בפני ערכאות השיפוט השונות מסכת ענפה של הליכים, אשר לא הגיעה לסופה עד עצם היום הזה.

ביום ח' בתמוז התשס"ו (4.7.2006), החליט בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לדחות את טענת המבקשים לפיה עומדת להם הגנה מן הצדק. לטענה זו היו שני ראשים: האחד – קיומה של מדיניות מפלה מצד הרשויות, המתבטאת באכיפה בררנית של דיני התכנון והבנייה בכפר; השני – מצג שווא שהציגו, כנטען, רשויות המדינה בפני המבקשים, ולפיו לא היה כל פסול בשימוש שעשו בבניין.

5.

בית-המשפט, בהסתמך על עדויותיהם של גורמים מטעם העירייה, ובהם היועץ המשפטי, דחה את טענת המבקשים. בהחלטתו קבע: "מאמין אני ללא סייג לתום ליבם של העדים בהחלטתם על נקיטת הליכי אכיפה נגד המתגוררים בבניין והעושים שימוש בכל חלקיו, ללא כל שיקול זר הקשור לזהותם הלאומית היהודית של מתיישבי הבניין" (הערכת הראיות, סעיף 5(א)(1)). עוד נקבע, כי רבים הם המקרים בהם נאכפים דיני התכנון והבנייה על תושביה הערבים של מזרח ירושלים, ולא הוכח כי המבקשים הופלו לרעה. בנוסף, לא מצא בית-המשפט כל פגם בסדרי העדיפות שהוצגו בפניו על ידי העדים, בנוגע לנקיטתם של הליכי אכיפה בגין עבירות על חוק התכנון ובנייה. נקבע כי בשל רמת האכיפה הנמוכה של החוק במזרח ירושלים, ובהתחשב בכוח האדם המזערי העומד לרשות הפיקוח – ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד המבקשים עמדה במתחם הסבירות וההגינות. לבסוף, נדחתה גם השגת המבקשים באשר למצג השווא שהציגו להם, כביכול, רשויות המדינה.

6.

מקץ כחצי שנה, ביום כ"ז בטבת התשס"ז (17.1.2007), הורשעו המבקשים בבית-המשפט לעניינים מקומיים בעבירות שיוחסו להם. בעקבות כך נדון כל אחד מהמבקשים לקנס בסך 3,500 ש"ח, והם חויבו להימנע מביצוע עבירות דומות. כמו כן, הורה להם בית המשפט לחדול מהשימוש בבניין ולאטום את כל פתחי הגישה אליו. בית-המשפט אף הסמיך את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לבצע את האיטום במקום המבקשים, תוך חיובם בעלויות הביצוע, ככל שלא יענו לצו. עוד נדחתה בקשה להעניק למבקשים שהות לקבלת היתר למבנה טרם ביצועם של הצווים האמורים.

7.

המבקשים ערערו על הרשעתם לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורם, העלו מספר טענות, שבחלקן נטענו בפני ערכאת הדיון: בהעדר תכנית תקפה השוללת את השימוש במקרקעין, מעשיהם לא עלו כדי עבירה; זכותם להליך הוגן נפגעה, הואיל ולא ניתן להם לעיין בחומר החקירה בכללותו, לא קיבלו לידיהם נוהלי האכיפה העירוניים בעבירות תכנון ובנייה, ולא הותר להם לזמן עדים; עומדת להם טענת הגנה מן הצדק עקב אכיפה בררנית של דיני התכנון והבנייה, הלוקה באפליה פסולה בשל היותם יהודים; ולבסוף, ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית אינם עולים בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפניה.

8.

בית-המשפט המחוזי בחן טענות אלו לגופן, ובפסק-דינו מיום כ"א בטבת התשס"ח (30.12.2007) הוא לא מצא מקום להתערב בהרשעה. נמצא כי מהימנותם של העדים כפי שנקבעה על ידי ערכאת קמא, אינה עומדת במחלוקת. בהתייחס לראיות חדשות שהציגו המבקשים – הכוללות סדרי עדיפות ונהלי אכיפה של העירייה ביחס לעבירות תכנון ובנייה, וכן עדויות בדבר הימנעותה של העירייה מלאכוף את דיני התכנון והבנייה על תושבים ערבים – קבע בית-המשפט כי אין בהן די כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיעה ערכאת הדיון.

9.

המבקשים הוסיפו ופנו לבית-משפט זה בבקשה ליתן להם רשות ערעור. בבקשתם העלו טענות זהות לאלה שהעלו בערכאות קמא, אולם לא נמצא בהן ממש והבקשה נדחתה. בהחלטתו קבע בית-המשפט (כבוד השופט ס' ג'ובראן), כי מקובלות עליו מסקנותיהן של הערכאות שקדמו לו, לפיהן השיקולים שהדריכו את גורמי האכיפה בהעמדת המבקשים לדין היו סבירים ובלתי מפלים (רע"פ 727/08 ו-924/08 גוטליב ואחרים נ' מדינת ישראל , לא פורסם, ניתן ביום 30.3.2008).

10.

במקביל להליכים הפליליים שהתנהלו נגדם, ולאחר שניתן פסק-הדין בבית-המשפט לעניינים מקומיים, שבו המבקשים ופנו אליו – זו הפעם, בבקשה לדחות את מועד ביצועם של הצווים נוכח התקדמות הטיפול בהכשרת הבנייה והשימוש שנעשה בו. בית-המשפט לא מצא הצדקה לכך, וביום י"א בניסן התשס"ח (16.4.2008) נדחתה גם בקשה זו. המבקשים ערערו על אותה החלטה לפני בית-המשפט המחוזי, אך לא נמצא כי יש מקום להתערב בה, ומועדם הנקוב של הצווים נותר בתוקף. מאוחר יותר, פנו המבקשים לבית-משפט זה בבקשה נוספת למתן רשות ערעור, בה טענו כי אופי העבירה המיוחסת להם הוא פוליטי וחברתי, ומשכך, קיימת הצדקה לדון בעניינם במסגרת ערעור שני. את פנייתם דאז דחיתי, תוך קביעה כי השאלה העומדת במרכז הבקשה היא שאלת תקינותה של ההחלטה לדחות את הבקשה להארכת מועד ביצוע הצווים, כפי שהוגשה על ידי המבקשים לערכאות קמא, ובשאלה זו לא מצאתי צידוק להכריע פעם נוספת (רע"פ 6353/08 גוטליב ואחרים נ' מדינת ישראל , לא פורסם, ניתן ביום 17.7.2008).

11.

עוד לפני שהסתיימו ההליכים בעניין דחיית מועד ביצועם של הצווים, ביום י' בתמוז התשס"ח (13.7.2008), הגישו המבקשים לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה זהה נוספת. כבר ביום המחרת דחה בית-המשפט בקשה זו, וכך עשה גם בית-המשפט המחוזי בערעור שהוגש לו. בהמשך, שב ודחה השופט ס' ג'ובראן את בקשתם ליתן רשות לערער על אותה החלטה (רע"פ 7806/08 ו-6838/08 מונדי נ' מדינת ישראל ואחרים , לא פורסם, ניתן ביום 5.1.2009).

12.

בנוסף על כל אלה, פנו המבקשים גם ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעכב את ההליכים הפליליים המתנהלים נגדם, בנימוק שלציבור אין עניין באכיפתם של דיני התכנון והבנייה באזור בו הם מתגוררים. לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה דחה בקשה זו, ועוד לפני שהתקבל פסק-הדין בערכאת הדיון, עתרו הם לבית-המשפט הגבוה לצדק, בבקשה להוציא את הטיפול בפנייתם לעיכוב הליכים מידיו של היועץ המשפטי לממשלה (בג"ץ 43/07 גוטליב ואחרים נ' היוהמ"ש לממשלה , לא פורסם, ניתן ביום 11.2.2007). עתירה זו נדחתה על הסף, מן הטעם כי התערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה בנוגע לניהולו של ההליך הפלילי, לרבות עיכוב הליכים, לא תעשה אלא במקרים קיצוניים.

13.

להשלמת התמונה אציין, כי המבקשים הגישו במהלך שנת התשס"ז-2007 גם שלוש בקשות לבית-משפט קמא להעניק להם רשות לעיין בחומר החקירה, לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; שני עררים לבית-המשפט המחוזי לפי סעיף 74(ה) לאותו חוק; וארבע עתירות נגד עיריית ירושלים לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. שניים מהמבקשים אף עתרו לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים, בבקשה כי יורה למסור לידיהם נהלים כתובים של העירייה, המתייחסים לסדרי עדיפות בטיפול בעבירות בנייה. עתירה זו נדחתה על הסף לאור שיהוי ניכר בהגשתה.

הבקשה והתשובה לה

14.

כעת, שבים המבקשים אל ערכאת שיפוט זו פעם נוספת, ועותרים לקיומו של משפט חוזר. מבין ארבע העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מונים המבקשים שלוש המצדיקות, להשקפתם, לקבל את הבקשה: האחת – עדות שמסר בערכאה הראשונה היועץ המשפטי לעיריית ירושלים, בהתייחסו לסדרי עדיפות כתובים לנקיטתם של הליכי אכיפה בעבירות בנייה, לא תאמה למצב המשפטי הנוהג בפועל, באשר סדרים כתובים לא היו בנמצא. לפיכך, טוענים המבקשים כי החלטתו של בית-המשפט לדחות את טענתם ל"הגנה מן הצדק" התבססה על ראיה שיסודה בשקר וזיוף. שניה – בידי המבקשים ראיות חדשות, העשויות לשנות את תוצאות המשפט, שאחת מהן מגלה כי לעירייה אין סדרי עדיפות סדורים וכתובים, ואילו אחרות מראות כי מדיניות האכיפה של העירייה בכפר אינה אחידה, ולוקה באפליה פסולה. שלישית – בשל כל האמור נגרם למבקשים עיוות דין.

15.

בתשובתה לבקשה טוענת המשיבה כי דינה להידחות על הסף הואיל והיא לוקה בשיהוי ניכר, ומשום שאין היא אלא חוליה נוספת בשרשרת של הליכים משפטיים אותם נוקטים המבקשים במטרה לדחות את הקץ. לגוף הדברים נטען, כי עדותו של היועץ המשפטי לעירייה באשר לסדרי העדיפות, נגעה לסגירת תיקים מחוסר עניין לציבור ולא להליכי אכיפה בעבירות בנייה, וגם אם היא לא תאמה את המצב המשפטי השורר בפועל הרי שמדובר בזוטי דברים; מעולם לא נטען כי יש לעירייה סדרי עדיפות סדורים וכתובים באשר למדיניות האכיפה – והדבר הובהר באופן חד משמעי בפני ערכאות קמא; הטענה בדבר אפליה פסולה כבר נדונה בערכאות קמא, ולא נמצא בה ממש.

דיון והכרעה

16.

לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין היא מקימה עילה לקיומו של משפט חוזר. שִפְעַת ההליכים שהתנהלו בעניינם של המבקשים הבטיחה די הצורך כי טענותיהם נבחנו לפני-ולפנים, ובאופן שיש בו להבטיח כי לא נגרם להם ולו אבק של עיוות דין. עתה, הגיע זמן לחתום את מסכת פניותיהם של המבקשים לערכאות המשפט. הליכי הערעור וההשגה על הרשעה שבדין תכליתם אחת היא – הימנעות מחיובו של אדם באחריות בפלילים שעה שאין הוא חייב בדינו. מאידך, לא ניתן להשלים עם השימוש בהליכים אלה למטרת דחייה חוזרת ונשנית של תוצאתה המתבקשת של ההרשעה. יתרה מזאת, הבקשה המונחת לפני לוקה בשיהוי ניכר. הממצא העיקרי עליו סומכים המבקשים את ידיהם - היעדרם של סדרי עדיפות כתובים, היה ידוע להם כבר ביום י"ז בתמוז התשס"ז (3.7.2007), בתשובה לעתירה שהגישו שניים מהם לבית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, עתירה אשר נדחתה, כאמור, מחמת שיהוי.

17.

גם לגופן של הטענות איני מוצא מקום להיעתר לבקשה. באשר לעדותו של היועץ המשפטי לעירייה – עדות זו נמצאה מהימנה על-ידי ערכאות קמא, ואין בטענתם של המשיבים כדי לשנות מקביעה זו. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום כ"ד בשבט התשס"ו (22.2.2006) עולה, כי היועץ המשפטי לעירייה, גם אם הודה בקיומם של סדרי עדיפות כתובים, הבהיר לבית-המשפט כי מדובר בכללים חלקיים בלבד, וכי את עיקר החלטותיו הוא מקבל על סמך שיקול דעתו המקצועי (עמודים 67-66 לפרוטוקול). בנוסף, טענתם של המבקשים להגנה מן הצדק לא נדחתה על בסיס עדותו של היועץ המשפטי לעירייה בלבד, אלא בהתבסס על מכלול העדויות שהובאו, וממילא לא מצאתי כי בית-המשפט ייחס חשיבות יתרה, אם בכלל, לקיומם של סדרי עדיפות כתובים דווקא.

אכן, בהיעדרם של סדרי עדיפות כתובים לא היה כדי לשלול את כוחה של העירייה לאכוף את החוק במקום שהוא הופר, וּודאי שלא היה בה כדי לגרוע מעצם מעשי העבירה שביצעו המבקשים. בנוסף, העובדה כי סדרי עדיפות כתובים לא היו בנמצא לא נעלמה מעיניהן של ערכאות קמא, לבטח לא לאור תלונותיהם החוזרות ונשנות של המבקשים בדבר היעדרם. אולם, כאמור, קביעותיהן של ערכאות אלו לא הושתתו על ההנחה כי ישנם סדרי עדיפות כתובים, ומכיוון שכך, אין בראיה זו כדי להשפיע על תוצאת המשפט לכאן או לכאן.

זאת ועוד, המבקשים העלו בפני ערכאת הערעור גם את הטענה בדבר ראיות חדשות, המצביעות על כך שהעירייה פעלה בניגוד לנהליה הסדורים. בין השאר, הציגו נהלים הנוגעים לסדרי עדיפות בעת הגשת כתב אישום. בענין זה נקבע בפסק-הדין כי: " [אין] בנהלים שהוצגו כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא... למותר לציין כי התשובה לשאלה אם יש בעובדות כתב האישום כדי לקיים את הגדרת עבירת השימוש, נגזרת מן הדין ולא מנהלי המשיבה " (עמוד 20 לפסק-הדין).

18.

באשר לראיות נוספות בדבר מדיניות מפלה - לשורת הדוגמאות שהציגו המבקשים בפני ערכאות קמא כדי להוכיח כי ננקטה נגדם מדיניות מפלה, מוסיפים הם דוגמא נוספת אליה הם מתייחסים כ"ראיה חדשה". מדובר בבית-הספר "אלחיאת אלג'דידה" שבכפר, הפועל בלא היתרים מתאימים. דא עקא, דוגמאות מסוג זה לא שכנעו את ערכאות קמא, וכך נקבע ביחס לטענה בדבר תושבי הכפר הערבים המתגוררים במתחם "גן המלך", אשר נבנה אף הוא ללא היתרים: " באשר למסמכים הנוגעים ל'גן המלך', אין באלה כדי להעיד על הנטען על ידי המערערים וההיפך הוא הנכון... יצוין כי מצד נציגי התושבים הועלו טענות לאי-ביצוע צווי הריסה בהתייחס לבניינים בבעלות יהודית בגין אפליה על רקע דת ולאום, טענות דומות לאלה המועלות על ידי המערערים בהליך זה. אולי דווקא העלאת טענות אלה על ידי התושבים, ערבים כיהודים, מעידה על העדר פניות של המשיבה בכל המתייחס לדתם או לאומיותם של התושבים " (עמודים 21-20 לפסק-הדין). על הנמקה זו של בית המשפט לא ראיתי מקום להוסיף דבר.

נוכח האמור שוב אין ספק, כי גם בטענה בדבר חשש לעיוות דין אין כדי להושיע את המבקשים.

19.

לסיכום, חרף מאמציהם לא הצליחו המבקשים להוכיח כי עומדת להם ולו אחת מבין העילות לקיומו של משפט חוזר. משכך הם פני הדברים, הגיעה העת לחתום את שרשרת פניותיהם אל ערכאות המשפט, שלא תוכלנה עוד לשמש כלי לעיכוב ביצועם של צווים על פי חוק התכנון והבניה. אני דוחה, אפוא, את הבקשה, ואם עשיתי זאת מבלי לחייב את המבקשים בהוצאות – הרי זה כדי לזכותם מן הספק כי לא ביקשו לנצל לרעה הליכי משפט.