מ"ח 5553/98 יעקב סגל נ. מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר.

1.ביום 8.10.96 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (השופט י.(לוי) הלוי) את המבקש בהעמדת רכב בתחום של 20 מטר אחרי תמרור "תחנת אוטובוסים" (עבירה לפי תקנה 72 (א)(12) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-, להלן: "תקנות התעבורה"). על המבקש הושת קנס של 500 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' גרוניס) דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו, בקבעו, כי אפילו היה מקום להרשיע את המבקש בעבירה של חניה במקום המסומן (על פני הכביש) כשטח תחנת אוטובוס (עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה), ולא בעבירה בה הורשע, עדיין לא נגרם למבקש למבקש עיוות דין, שכן לפי ממצאי בית משפט השלום לתעבורה, אכן החנה המבקש את מכוניתו בתוך שטח המסומן באבני שפה צבועות. בית משפט זה דחה את הבקשה לערער על פסק דין זה וכן את הבקשה לעיון חוזר בבקשת הרשות לערער.

2.בבקשה שבפני טוען המבקש, כי נגרם לו עיוות דין שיסודו ברישום דו"ח, בו יוחסו לו שתי עבירות שאינן מתיישבות זו עם זו: חנייה בתחום 20 מטר מתמרור "תחנת אוטובוסים" וחנייה בתוך שטח המסומן באבני שפה צבועות. עוד הוא טוען נגד העובדה שהקנס שהושת עליו עולה על הסכום שננקב בדו"ח הראשוני, נגד קבלת גירסת השוטר שהעיד מטעם התביעה ונגד דחיית בקשתו למתן רשות ערעור. בהסתמך על כל אלה טוען המבקש גם נגד קביעת בית המשפט המחוזי שלא נגרם לו עיוות דין.

3.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנות בתי המשפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר במקרה זה. לשיטתו, משמצאו שתי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש לגופו, כי נתקיים בסיס עובדתי להרשעתו (הגם שהתבססו על יסודות משפטיים שונים) אין לומר כי נתקיים בעניינו של המבקש עיוות דין, וודאי שלא נתקיימו עילות אחרות לקיום משפט חוזר, כהגדרתן בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט").

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. סעיף 31 לחוק בתי המשפט קובע:

"31. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים

אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

טענותיו של המבקש עולות, לכל היותר, בגדרו של סעיף 31 (א) (4) לחוק בתי המשפט. על סעיף זה נאמר:

"לדידי חולש הדיבור 'עיוות דין' בסעיף 31(4) שאליו נלוות המלים 'חשש של ממש' על סעיף 31 כולו. דיבור זה לא התכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31, והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא בקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון הסופיות של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן, המצדיקות את הדבר." (דברי כב' המשנה לנשיא בפסקה 5 לפסק הדין במ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, וראו גם פסקה 36 לפסק הדין במ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם )".

עניינו של המבקש נדון לגופו בפני שתי ערכאות. בית משפט של ערכאה ראשונה הרשיעו בהסתמך על ממצאים עובדתיים שקבע ובית משפט שלערעור לא מצא מקום להתערב בממצאים או לקבוע כי אין די בהם להרשעה. אין לומר איפוא, כי בעניינו של המבקש קיימים אותו "חשש של ממש" לקיום עיוות דין ואותן "נסיבות נדירות ויוצאות דופן", שיש בהן כדי לגבור על עקרון סופיות הדיון ולהצדיק עריכת דיון מחודש (שלישי במספר) בעניינו של המבקש.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית איפוא.