מ"ח 5623/01 נסים צרפתי נ. מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 103/96) המייחס לו, בין היתר, עבירות רצח (סעיף 300א(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - חוק העונשין)) ואינוס (סעיפים 345(ב)(4) ו345-(ב)(5) לחוק העונשין). על פי כתב האישום, בליל 12.11.95, חטפו המבקש וחברו הקטין יצאנית, בעלו אותה בניגוד לרצונה והרגוה. ביום 4.12.97, הרשיע בית המשפט פה אחד (השופטים א' סטרשנוב, ז' המר וש' טימן) את המבקש בעבירות שיוחסו לו. המבקש נדון למאסר עולם.

2.על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 342/98). בית המשפט (השופטים א' מצא, מ' חשין וי' טירקל) קבע כי הרשעת המבקש שהתבססה על עדות שותפו לעבירה ועל חיזוקים ראייתים נוספים לא נסתרה על ידו. אכן, שותפו של המבקש היה קטין במצב נפשי לקוי. אולם, כפי שציין בית משפט זה, בית המשפט המחוזי היה ער לעובדה האמורה ו"על רקע זה נקט בהערכת עדותו מידה של זהירות מיוחדת, בבוחנו את העדות על-פי אבני הבוחן המקובלות לבחינת עדותו של מי שהוא חולה נפש" (עמ' 2 לפסק הדין). על בסיס זה, ביום 21.11.00, דחה בית המשפט את הערעור.

3.לאחר מתן פסק הדין בערעור פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה כי ייערך בעניינו משפט חוזר. בבקשתו פורש המבקש שורה של טענות כנגד הרשעתו. כך, למשל, הוא טוען כי לא ניתן היה להסתמך על עדותו של שותפו לעברה שסבל מבעיות נפשיות. כן הוא טוען כי עדותו של שותפו נבעה מרצונו להפלילו, זאת בשל סכסוך קודם שהתגלע בין השניים. עוד הוא טוען כי כמות הראיות החיצוניות לעדותו של השותף איננה מספקת וכי היה על בית המשפט לזכותו מחמת הספק. המבקש מצביע על כך כי המנוחה חששה לחייה עובר למועד רציחתה וכי אף לא יצאה מביתה לעבודה כשבועיים לפני כן. העובדה כי נרצחה בלילה הראשון בו יצאה לעבודה, כמו גם האופן האכזרי בו נרצחה, מלמדת על כך כי רוצחיה היו בעלי מניע אחר מזה שיוחס למבקש ולשותפו. בנוסף, קובל המבקש על העובדה כי סנגורו לא עשה את מלאכתו נאמנה וכי היה בכך כדי לפגוע בהוכחת חפותו. על בסיס זה הוא מבקש כי ייערך משפט חוזר בעניינו.

4.היועץ המשפט לממשלה הביע את התנגדותו לקיום משפט חוזר. בחוות דעתו מיום 12.7.01 הוא מציין כי כל טענות המבקש המועלות בבקשתו נדונו כבר על ידי שתי הערכאות שדנו בעניינו. באשר לטענת המבקש הנוגעת לסנגורו מפנה היועץ המשפטי לממשלה להערת בית המשפט המחוזי המשבחת את עבודתו של הסנגור. לדעת היועץ המשפט לממשלה לא מגלה הבקשה כל עילה לקיום משפט חוזר.

5.לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיום משפט חוזר קבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - חוק בתי המשפט):

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

המבקש לא הוכיח כי בעניינו נתקיימה עילה מן העילות הקבועות בחוק. טענותיו של המבקש נסובות, רובן ככולן, על קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות. הן קובלות על המשקל הראייתי שיוחס לעדותו של שותפו ועל המניע שיוחס להם בביצוע העבירה. אולם, טענות אלה נבחנו היטב על ידי שתי הערכאות הקודמות. בית המשפט המחוזי בחן ביסודיות את החומר הראייתי שהיה לפניו, תוך שהוא מודע לבעייתיות הכרוכה בהסתמכות על עדותו של השותף, ומצא כי יש להרשיע את המבקש. יתר על כן, בית המשפט המחוזי, ביחס לשקילת עדותו של השותף, בחר לאמץ מבחנים מחמירים "מעבר לנדרש" (עמ' 10 לפסק הדין). גם בערעור שהוגש על ידי המבקש סמך בית משפט זה את ידיו על ממצאי בית המשפט המחוזי. לעניין זה, לא מצביע המבקש על כל ראייה, במובן סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, שעשויה לבדה או ביחד עם החומר שהיה בפני הערכאות הקודמות כדי לשנות את הכרעת הדין לטובתו. גם טענתו של המבקש ביחס לסנגורו איננה מעוררת, על פניה, כל חשש לעיוות דין במובן סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. לא זו אף זו, כפי שציין היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו, בית המשפט המחוזי מצא לנכון לשבח את עבודתו של הסניגור בציינו כי האחרון "טען לשולחו [המבקש] במסירות ובנאמנות, את כל מה שניתן היה לטעון לזכותו" (עמ' 16 לפסק הדין). טענת המבקש כללית והיא איננה נתמכת בכל תשתית ראייתית. טענת המבקש, כשלעצמה, כי נגרם לו עוול איננה יכולה, בהיעדר כל ביסוס חיצוני ממשי לטענתו, להצדיק קיומו של משפט חוזר (ראו: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2) 334, 356[א]).

בנסיבות אלה הבקשה, אפוא, נדחית.