מ"ח 5653/08 רפאל כהן נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

בכתב אישום מתוקן שהוגש כנגד המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו יוחסו לו העבירות הבאות: קשירת קשר לסחר וייצוא סמים ולביצוע פשע– עבירות לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סחר וייצוא סמים – עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973, ניסיון לסחר וייצוא סמים – עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים בצירוף סעיפים 25 ו-34ד לחוק העונשין, החזקת סם שלא לשימוש עצמי – לפי סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, שידול לסחר וייצוא סמים – עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים בצירוף סעיפים 30 ו-34ד לחוק העונשין, זיוף מסמך – עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, שימוש במסמך מזויף – עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין, התחזות כאדם אחר – עבירה לפי סעיף 441 לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. על-פי הנטען בכתב האישום, קשר המבקש עם 11 נאשמים אחרים קשר לסחור ב-1,600,000 טבליות של סם מסוכן מסוג M.D.M.A (" אקסטזי "), על ידי העברתן מהולנד דרך גרמניה לאוסטרליה, וזאת על ידי הטמנתם במדחסי אויר. משנודע למבקש כי הוא דרוש לחקירה וכי יתר הנאשמים בפרשה נעצרו, זייף דרכון ועשה בו שימוש בניסיון לצאת את הארץ לירדן.

2.

בתום פרשת התביעה, חזר בו המבקש מכפירתו והורשע, בהתבסס על הודאתו, בעבירות אשר יוחסו לו. ביום 26.5.2003 גזר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ( כבוד השופט ג' קרא ) למבקש, בין היתר, 14 שנות מאסר, שלוש מהן על-תנאי. בגזירת עונשו של המבקש נקבע, כי מהעובדות בהן הודה עולה כי הוא שימש ציר מרכזי בהוצאתה לפועל של עסקת הסמים, תוך שהוא תורם ממרצו ומהונו לתכלית זו. עוד ייחס בית-המשפט משקל לעובדה כי למבקש עבר פלילי מכביד, לרבות בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים.

3.

על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הגישו המבקש והמשיבה ערעורים לבית-משפט זה (ע"פ 6300/03 וע"פ 4994/03 בהתאמה). ביום 19.2.2004 דחה בית-המשפט ( כבוד השופטים

ד' דורנר , ד' ביניש ו ס' ג'ובראן ) את ערעורו של המבקש, וקיבל את ערעור המשיבה. זאת, לאחר שנקבע כי המבקש מילא תפקיד מרכזי בעסקת הסמים ותרם תרומה מכרעת להוצאתה לפועל, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בתאום סוג הסמים ומחירם ותאום מועד העסקה ומקום ביצועה. משכך, הוחלט להחמיר בעונש המאסר שהושת על המבקש ולהעמידו על 16 שנים.

4.

בתוך כך, הודה נאשם אחר בפרשה, צבי פוגל, בעובדות אשר יוחסו לו בגדרו של כתב-אישום נפרד, הורשע על פי הודאתו, וביום 1.7.2003 נגזר דינו, בין היתר, ל-13 שנות מאסר, מתוכם עשר שנים לריצוי בפועל. גם עניין עונשו של פוגל הונח לפתחו של בית-משפט זה במסגרת ערעורים שהגישו פוגל והמשיבה (ע"פ 7463/03 וע"פ 7004/03 בהתאמה) ואשר נשמעו במאוחד עם הערעורים שהוגשו בעניינו של המבקש. אולם, לסופו של יום, דחה בית-משפט זה את הערעורים, תוך שנקבע כי העונש שהושת על פוגל הולם ומאזן כראוי בין השיקולים לחומרה ולקולא שהתקיימו בעניינו. לעניין זה נקבע, כי פוגל אמנם מילא תפקיד בכיר בהירארכיה העבריינית, אך מעמדו לא עלה לכדי מעמדו של המבקש ובעניינו אף התקיימו נסיבות לקולא.

לאחר דברים אלה עתר המבקש לבית-משפט זה בבקשה לקיום דיון נוסף בעניינו (דנ"פ 2278/04). זאת, בהתבסס על טענה לקיומו של "פער קיצוני ובלתי מוסבר" בין העונש שהושת על המבקש לעונש שהושת על פוגל. ביום 8.4.2004 דחה בית-המשפט ( כבוד השופט א' מצא ) את העתירה בהיעדר עילה.

5.

להשלמת התמונה יצוין, כי טרם הגשת הבקשה שבפני, פנה המבקש לבית-משפט זה בבקשה "לקבל ראיות נוספות לקראת פתיחת הליכי משפט חוזר ו/או הליכי בקשה להקלה בעונש על ידי נשיא המדינה" (בש"פ 6702/07). בגדרה של בקשה זו, נטען כי במסגרת הסכם עד מדינה אשר נחתם עם שני נאשמים אחרים בפרשה, האחים ברוך ואלן דדוש (להלן: האחים דדוש) לאחר גזירת דינם, הם התחייבו למסור מידע על אודות עבירות שביצעו בעצמם או עם אחרים בתמורה לכך שהמשיבה תסכים, בין היתר, להקלה בעונשם במסגרת הערעור שהגישו על גזר-דינם. בהתאם לכך, מסרו השניים מידע לעניין עסקת הסמים בגינה הורשע המבקש, לרבות לעניין מעמדם של המעורבים בפרשה בהירארכיה העבריינית. המבקש הוסיף וטען, כי בחומר החקירה שנאסף בעניינם של האחים דדוש, עשוי להימצא מידע שיהיה בו להצביע על כך, שבשונה מקביעת בית-משפט זה בפסק-הדין בערעור, מעמדו בהירארכיה העבריינית היה קטן מזה של פוגל, באופן שיש בו כדי להצדיק עריכת משפט חוזר לעניין העונש. משכך, התבקש בית-המשפט להורות על המצאתו לידיו של מלוא חומר החקירה שנאסף בחקירת האחים דדוש בעקבות חתימת הסכם עד המדינה עמם.

ביום 5.2.2008 דחה בית-משפט זה ( כבוד השופט י' אלון ) את הבקשה. נקבע, כי בנסיבות העניין, בהן נסמכו קביעות הערכאות השונות בדבר מעמדו של המבקש בהירארכיה העבריינית על עובדות האישום הראשון לכתב-האישום, כפי שהודה בהן, אין בראיות עליהן מצביע המבקש כדי להביא לשינוי בעונש שהושת עליו, וממילא לא עומדת למבקש עילה לקיומו של משפט חוזר מכוח הוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). ויודגש, בעת מתן החלטה זו עמדו לנגד עיני בית המשפט כלל הראיות עליהן נסמך המבקש כעת בבקשתו לקיום משפט חוזר.

6.

את עתירתו למשפט חוזר מבסס המבקש על העילות המנויות בסעיפים 31(א)(2)

ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט. הוא שב וטוען כי יש בראיות שנאספו במסגרת חקירתם של האחים דדוש בתום ההליכים שהתקיימו בעניינו, כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. לטענת המבקש, מהודעה שמסר ברוך דדוש ביום 20.12.2004 עולה, כי בניגוד לקביעתו של בית-משפט זה בפסק-הדין בערעור, לא היה המבקש ציר מרכזי בהוצאתה לפועל של עסקת הסמים, ולמעשה היה מעמדו בעסקה זוטר ביחס לנאשמים האחרים בכלל ולפוגל בפרט. לגישת המבקש, עשויה ראיה זו בדבר מעמדו הזוטר בהירארכיה העבריינית, להביא לשינוי תוצאות משפטו, בין אם באמצעות השבת העונש אשר נגזר עליו בבית-המשפט המחוזי על כנו או אף באמצעות הקלה בעונש זה. עוד טוען המבקש, כי קיים חשש של ממש שבעונש שהושת עליו גלום עיוות דין.

7.

המשיבה, מצדה, סבורה כי הבקשה אינה מגלה עילה להורות על קיומו של משפט חוזר. בתשובתה סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית-משפט זה בדחותו את בקשת המבקש להמצאת חומר החקירה שנאסף בחקירתם של האחים דדוש לידיו. המשיבה מטעימה, כי כפי שעולה מגזר- דינם של המבקש ושל פוגל, לא התיר בית-המשפט המחוזי לנאשמים אשר הורשעו בהתבסס על הודאתם לטעון טענות לעניין מעמדם בהירארכיה העבריינית, תוך שהם נשענים על ראיות החורגות מהתשתית העובדתית כפי שהותוותה בכתב-האישום בו הודו. באותו אופן, ובניגוד לטענת המבקש בבקשתו), אף לעיני ערכאת הערעור לא עמדה אלא התשתית העובדתית אשר הותוותה בכתב- האישום, בו הודה המבקש.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות. בבסיס הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, עומד הצורך לאזן בין עקרון סופיות הדיון לשאיפה לחקר האמת והבטחת קיומו של מנגנון דיוני שיהיה בו כדי לאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. משפט חוזר הוא הליך חריג, ואין להורות על קיומו מקום בו מבקש בעל דין, המתקשה להשלים עם הרשעתו, להעמידה למבחנה של ערכאה נוספת (מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 642, 664 (2000); מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250 (2002)).

כאמור, נסמך המבקש בבקשתו על ראיות שנאספו לאחר תום ההליכים שהתקיימו בעניינו, מהן עולה, לגישתו, כי קביעת ערכאת הערעור לעניין מעמדו בהירארכיה העבריינית בטעות יסודה. טענה זו דינה להדחות. מעמדו של המבקש בהירארכיה העבריינית, ובהתאם לכך אף עונשו, נקבעו בהסתמך על התשתית הראיתית אשר הותוותה בגדרי האישום הראשון לכתב-האישום, בו הודה המבקש, ובגדרו בלבד.

ברי כי בנסיבות אלו, אין בהצגתה כעת של גרסה שונה מזו שהמבקש הודה בה כדי להצדיק פתיחה-מחדש של הפרשה. ויודגש, במסגרת ההליכים הרבים שהתנהלו בקשר עם העונש שהושת על המבקש, מעולם לא ביקש הוא לחזור בו מהודאתו, ואף עתה אין הוא מבקש לעשות כן.

לא זו אף זו, הפער בין המבקש לבין פוגל אינו נסמך רק על הקביעה בדבר מעמדם של השניים בהירארכיה העבריינית, אלא מבוסס הוא כדבעי על הבדלים של ממש בנסיבותיהם, וביניהן, הרשעתו של המבקש בעבירות נוספות, מחד, וקיומן של נסיבות לקולא בעניינו של פוגל, אשר אינן מתקיימות בעניינו של המבקש, מאידך. במצב זה אין כל בסיס לטענה בדבר עיוות דין שנגרם למבקש.

משקבעתי כי לא קמה למבקש עילה לקיומו של משפט חוזר, ממילא איני מוצא להידרש לסוגיית סמכותו של בית-המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר לעניין גזר-הדין בלבד.

אשר על כן, הבקשה נדחית.