מ"ח 6295/12 דוד בראל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן : חוק בתי המשפט ), בעניינו של דוד בראל, אשר הורשע בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות וזיוף מסמכים. על המבקש נגזרו 55 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת.

רקע והליכים

1.

על-פי עובדות כתב האישום שעל-פיו הורשע, היה המבקש אחד הבעלים של חברה שעסקה בסחר במוניות ובזכויות להפעלתן (להלן: הזכויות ). בין המבקש לבין גב' ברכה טויטו (להלן: המתלוננת ), אותה הכיר היכרות אישית קודמת, נחתם הסכם לפיו החברה שבבעלותו תשכיר 11 זכויות ציבוריות שבבעלות המתלוננת לצדדים שלישיים בתמורה לתשלום חודשי, וזאת מכוח ייפוי הכוח שנתנה המתלוננת למבקש. על רקע היחסים החוזיים בין המבקש למתלוננת אשר אפשרו למבקש נגישות לזכויות שבבעלות המתלוננת, שלח המבקש את יצחק בסון (להלן: בסון ) למכור את הזכויות שבבעלות המתלוננת לצדדים שלישיים (להלן: הקונים ), וזאת בלי ידיעת והסכמת המתלוננת. זאת, תוך הצגת מצג שווא בפני הקונים שבסון פועל בשמה של המתלוננת, כאשר בידי בסון ייפוי כוח מזויף מטעם המתלוננת, כביכול, המסמיך אותו למכור את זכויותיה (להלן: ייפוי הכוח ), וכן מסמכים מזויפים נוספים שהוכנו על-ידי המבקש ובסון בצוותא חדא. באופן זה הצליח בסון למכור בהנחיית המבקש שלוש זכויות שבבעלות המתלוננת ולקבל בתמורה סך של 451,500 ₪. בנוסף, ניסה בסון, גם זאת תוך שיתוף פעולה עם המבקש, למכור זכויות נוספות השייכות למתלוננת בשווי של 674,000 ₪, אך זאת ללא הועיל.

2.

יצוין כי האישום השביעי לכתב האישום מתייחס לעבירות אותן ביצע המבקש ללא שיתוף פעולה עם בסון. לפי אישום זה, המבקש שהיה חייב למתלוננת סכומי כסף ניסה לקזז את חובותיו תוך הונאת המתלוננת. לשם כך זייף המבקש רישיון להפעלת מונית במטרה להציג בפני המתלוננת, באמצעות רישיון זה, מצג שווא לפיו רכש המבקש עבורה זכות נוספת, ובכך להפחית כנגד רכישה זו את חובותיו כלפי המתלוננת. המבקש הודה והורשע באישום זה והבקשה למשפט חוזר אינה מתייחסת אליו.

3.

משכפר המבקש במיוחס לו, למעט האישום השביעי כמפורט לעיל, הוצגו בפני בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט ח' אפרתי ) הראיות בתיק. לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ההרשעה התבססה בעיקר על הודעתו של בסון במשטרה (ת/136), בה תיאר בסון כיצד נשלח על-ידי המבקש להחתים על ייפוי הכוח המזויף עורך דין מבוגר "שבקושי רואה ובקושי שומע" כשבסון מחופש למתלוננת; כיצד הונחה בסון על-ידי המבקש ברזי עסקי המוניות וכיצד נשלח למכור את הזכויות לקונים באמצעות ייפוי הכוח האמור. משבחר בסון לשתוק על דוכן העדים, הוכרז כעד עוין ובית המשפט קיבל את הודעתו האחרונה שמסר במשטרה (ת/136) מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). לעניין זה נקבע כי משלא הונח בפני בית המשפט כל מניע העומד לבסון להעליל על המבקש, אין סיבה שלא לקבל את גרסתו המורחבת כפי שניתנה בהודעה האחרונה, וזאת למרות ההבדלים שבין גרסה זו לבין הגרסאות שעלו מההודעות הקודמות.

יצוין כי בסון הורשע במשפט נפרד בחלקו בפרשת המרמה דנן ונגזרו עליו בגין כך ובגין הרשעה בפרשת מרמה נוספת, 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. הודעתו האחרונה (ת/136) ניתנה על-ידי בסון לאחר שדינו נגזר ובמסגרת "רענון עד", כאשר תוכנה באשר לחלקו של המבקש בפרשת המרמה, רחב יותר מהאמור בהודעותיו הקודמות של בסון שניתנו לפני הרשעתו (ת/133-ת/135).

לגרסתו המורחבת של בסון מצא בית המשפט ראיות מחזקות. בעיקר הדברים אמורים בכך שבסמוך למכירתן של שתיים מתוך שלוש הזכויות שבסון הצליח למכור, הפקיד המבקש בעצמו את רישיונות הרכבים אליהם משויכות הזכויות האמורות במשרד הרישוי, וזאת מבלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת מטעם המבקש. הראיות המחזקות הנוספות אליהן התייחס בית המשפט בהכרעת הדין הן כדלקמן: היעדר הסבר סביר מפי המבקש לגבי השאלה כיצד מצאו כל המסמכים הנדרשים לצורך מעשי המרמה, אשר היו לכתחילה ברשותו של המבקש מכוח יחסיו החוזיים עם המתלוננת, את הדרך לידיו של בסון, כמו גם לגבי אופן הגעת המסמכים המזויפים למשרדו של המבקש; בקיאותו של המבקש בעסקי המוניות אל מול היעדר הבקיאות של בסון כאינדיקציה לכך שבסון אינו מסוגל לבצע את העבירות לבדו; עדותו של אחד מהקונים שנפלו קורבן למרמה על כך שבסון התייעץ בטלפון עם אדם אחר; וכן קיומו של מניע אצל המבקש לביצוע העבירות הנעוץ בחובותיו הכספיים למתלוננת. לאור כל אלה הורשע המבקש בשמונה אישומים הכוללים עבירות של מרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים ושימוש במסמך מזויף – עבירות לפי סעיפים 415, 418, 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה.

4.

בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המבקש, וכן על היותו "הרוח החיה" שעמדה מאחורי העבירות שבוצעו, וגזר עליו עונש מאסר בפועל של 55 חודשים, מאסר על תנאי, קנס בסך של 15,000 ₪ ופיצוי למתלוננת בסך של 100,000 ₪.

5.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין שניתנו בבית משפט השלום, אך לאחר זמן חזר בו מהערעור על הכרעת הדין. לצד זאת, ערעורו של המבקש על גזר הדין התקבל ורכיב המאסר בפועל הופחת והועמד על 40 חודשי מאסר.

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 2196/12), אליה ביקש לצרף תצהיר שנתן בסון לאחר סיום ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו. בתצהיר זה, העומד גם במרכזה של הבקשה למשפט חוזר שלפניי, טוען בסון כי טפל על המבקש עלילת שווא בעוד שבפועל המבקש כלל לא היה מעורב בפרשת המרמה מושא כתב האישום. לאורו של תצהיר זה טוען המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור לחפותו. בית המשפט (כב' השופטת כתוארה אז מ' נאור ) דחה את הבקשה בקבעו כי בקשת רשות ערעור איננה אכסניה מתאימה לטענות המבקש וכי עומדת לו האפשרות להגיש בקשה לעריכת משפט חוזר.

הבקשה למשפט חוזר

7.

כעת מונחת לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר בהתאם לאמור בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט בטענה שיש בידי המבקש ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט בעניינו. בהקשר זה מתייחסת הבקשה להתוודותו של בסון על כך שהגרסה העולה מהודעתו האחרונה במשטרה, שעל-בסיסה הורשע המבקש, אינה אלא עלילת שווא. התוודות זו נעשתה לראשונה במסגרת פגישה בין בסון, לאחר שהלה השתחרר מהמאסר שהושת עליו, לבין חתנו של המבקש, חוקר פרטי במקצועו. בסופה של פגישה זו חתם בסון על תצהיר (שהוזכר לעיל בהקשר של בקשת רשות הערעור) המסכם את הדברים שנאמרו על-ידו בפגישה.

8.

על-פי הנטען בתצהיר, הודעתו האחרונה של בסון – בשקר יסודה בכל הנוגע למעורבותו של המבקש בפרשת המרמה, והיא נמסרה על-ידי בסון מתוך תקווה שהגורמים העברייניים שהפעילו את בסון יתמכו בו כלכלית בזמן שהייתו בין כותלי בית הכלא, וכן כדי לרצות את המשטרה והפרקליטות במטרה לזכות בהמלצתם החיובית לקיצור שליש ממאסרו. נטען כי בפועל המבקש כלל לא היה מעורב בפרשת המרמה בה הורשע ונפל קורבן להונאתם של בסון ושותפיו האמיתיים. לטענתו של בסון, הוא אכן הופעל במהלך הפרשה על-ידי גורם אחר, אך גורם זה, שאת שמו בשלב החתימה על התצהיר סירב בסון למסור, איננו המבקש.

9.

את החלטתו להעליל על המבקש בהודעתו במשטרה הסביר בסון בכך שהיה לו נוח להציג את המבקש כמפעילו, שכן ממנו, בשונה ממפעיליו האמיתיים, לא הייתה לו כל סיבה לחשוש. באשר לטעמים שהובילו את בסון להתוודות כעת, הסביר הלה כי דבר הרשעתו של המבקש בעקבות הודעתו נודע לו אך בסמוך לפני מסירת התצהיר וכי הוא הוכה בעקבות זאת בתדהמה שגרמה לו נקיפות מצפון קשות ורצון לתקן את העוול שנעשה, וזאת באמצעות חשיפת האמת.

10.

לטענת המבקש, ביום 15.6.12 החליט בסון למסור לחתנו של המבקש מידע נוסף, במסגרתו נחשפה זהותם של אותם גורמים עברייניים. בסון טען כי מי שמילא את התפקידים אשר יוחסו בהודעתו במשטרה למבקש, היה אדם בשם רון אהרון (להלן: אהרון ) – אחד מעדי התביעה במשפט נגד המבקש ושותפו העסקי של המבקש בתקופה בה התרחשה פרשת המרמה.

11.

לפי הטענה, מהמידע שגילה בסון עולה כי אהרון גנב ממשרדו של המבקש את המסמכים הנדרשים לשם ביצוע מעשי המרמה, מסר אותם לבסון והנחה אותו בכל הנוגע למכירת הזכויות לצדדים שלישיים. לעניין זה מטעים המבקש את עברו הפלילי של אהרון בתחום זיוף מספרי רכב כמאשש את הטענה למעורבותו במעשי המרמה. מעבר לכך, מסר בסון כי בנו של אהרון היה מעורב אף הוא בפרשת המרמה, ובפרט סייע לבסון להתחפש למתלוננת בפני עורך הדין אשר אשרר את ייפוי הכוח המזויף שבאמצעותו בוצעו מעשי המרמה. כמו כן נטען כי אחד מהאנשים שרכשו מבסון זכויות מפוברקות, היה מודע לכך שהעסקה בינו לבין בסון נסובה על זכויות שהושגו במרמה. יובהר כי לטענת המבקש, בסון לא היה מודע לכך שדבריו המתייחסים לזהותם של מפעיליו הנטענים תועדו על-ידי חתנו של המבקש באמצעות מצלמה נסתרת, ומכאן ההסבר שבפי המבקש לנכונותו של בסון למסור את המידע על אף חששו ממפעיליו האמיתיים.

12.

סיכומו של דבר, סבור המבקש כי יש לייחס לתצהירו של בסון, כמו גם להתוודותו באשר לזהות מפעיליו, את המשקל הסגולי הנדרש לשם מתן הוראה על עריכת משפט חוזר בעניינו. המבקש מדגיש כי משבבסיס הרשעתו עמדה קביעת בית משפט השלום, לפיה לא הונח בפניו כל מניע העומד לבסון להעליל על המבקש, יש בראיות החדשות, המצביעות לטענת המבקש על קיומו של מניע כאמור, משום חידוש בעל משמעות המצדיק להיעתר לבקשה.

עמדת המשיב

13.

המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, סבור כי דין הבקשה להידחות שכן טענות המבקש אינן מגבשות עילה המתאימה לקיום משפט חוזר. לטענתו, התוודותו של בסון איננה בגדר ראיה חדשה, אלא אך "שדרוג" שתיקתו של בסון על דוכן העדים. נטען כי גרסתו החדשה של בסון אינה עומדת, כשאין בצדה ראיות חיצוניות התומכות בה, במבחן של "אמינות לכאורית", כדרישת הפסיקה. לעניין זה נטען כי גרסתו החדשה של בסון היא גרסה כבושה וכי מטעם זה בלבד יש לקבוע שאמינותה פגומה. באשר להסברים שנתן בסון לכבישת גרסתו, סבור המשיב כי אין בהם כדי להסיר את החשדות ממניעיו, שכן כלל לא ברור מדוע חששו מפני הגורמים העברייניים שהפעילו אותו הוסר עתה. בנוסף, טוען המשיב כי גם אם ניתן היה לקבל את דברי בסון באשר למעורבותם של אחרים בפרשת המרמה לא היה בכך כדי להצביע על חפותו של המבקש.

14.

לגופן של טענות המבקש, טוען המשיב כי הגרסה שהוצגה בהודעתו של בסון במשטרה עולה, בניגוד לטענת המבקש, בקנה אחד עם הודעותיו הקודמות, שכן גם ההודעות הקודמות מצביעות על המבקש כגורם דומיננטי בפרשת המרמה. בנוסף, עומד המשיב על הראיות המחזקות שהובילו להרשעת המבקש וטוען כי המבקש אינו מתמודד עימן. הראיה המחזקת העיקרית אליה מתייחס המשיב היא סמיכות הזמנים בין הפקדת הרישיונות במשרד הרישוי על-ידי המבקש לבין השלמת מעשי המרמה על-ידי בסון, וזאת בהיעדר הסבר מניח את הדעת לסמיכות זמנים זו מצד המבקש. מעבר לכך עומד המשיב על הראיות המחזקות הרבות המפורטות בתגובתו.

15.

באשר לגרסתו החדשה של בסון מעלה המשיב ספקות רבים, ובפרט מתייחס לכך שטענתו של בסון, לפיה הוא אינו מכיר את המבקש, סותרת את הראיות; לכך שטענתו של בסון שאהרון היה זה שהפקיד את הרישיונות במשרד הרישוי בסמוך למעשי המרמה סותרת את הראיות ואף את הודיית המבקש עצמו; לכך שהטענה בנוגע לגניבת המסמכים ממשרדו של המבקש והחזרתם לשם היא טענה שקשה לתת בה אמון; ולכך שההתייחסות לבנו של אהרון כמי שסייע לבסון להתחפש למתלוננת נעדרת כל ביסוס בראיות. בדיון שלפניי הוסיף בא-כוח המשיב כי עיון בתמלילי השיחות שנערכו עם בסון מעלה אינדיקציות לכך שבסון הודרך במהלך השיחות וממילא אין לתת בדבריו אמון.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את הבקשה, עיינתי בתגובת היועץ המשפטי לממשלה ובנספחים הרלוונטיים, ושמעתי בהרחבה את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

16.

הסמכות המוקנית לבית משפט זה להורות על עריכת משפט חוזר בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 31 לחוק, תכליתה ליצור איזון בין השאיפה לחקר האמת ולעשיית צדק באמצעות תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של חף מפשע, לבין השאיפה לסופיות הדיון (מ"ח 7929/96 אחמד קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529, 558 (1996)). כדי שבית המשפט יעדיף שיקולים של צדק על-פני שיקולי סופיות הדיון, שומה על המבקש לערוך בעניינו משפט חוזר להניח תשתית ראייתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת מהעילות הקבועות בחוק, שכן משפט חוזר הוא בבחינת החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241, 250 (1996); מ"ח

7503/04

ברוך נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 3 (16.1.05) (להלן: עניין

ברוך ). לצורך זה לא די בהצגת תזה עובדתית חלופית שלא נדונה בערכאה הדיונית, אלא נדרשות ראיות חדשות בעלות אמינות לכאורית (6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 498, 501 (1984); מ"ח 740/10 כהן נ' מדינת ישראל

(13.9.2010) ; מ"ח 7803/11 חסון נ' מדינת ישראל (28.3.12) (להלן: עניין חסון )). בנוסף נדרש שיהיה בראיות החדשות, בהתחשב במערכת הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית, פוטנציאל להביא לשינוי תוצאת פסק הדין שניתן ( מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (2) 334, 355-356 (1997)).

17.

נחה דעתי כי הראיות החדשות אותן מציג המבקש אינן עומדות במבחני הפסיקה המובאים לעיל. באשר לאמינות הלכאורית הדרושה כאמור, הרי שקשה לייחסה להתוודותו של בסון. כפי שהמבקש עצמו שב ומדגיש, מדובר באדם בעל עבר פלילי בתחום עבירות מרמה שאינו נרתע מלהונות את הסובבים אותו על-מנת לגרוף רווח לכיסו. משכך, מוטל על המבקש, בבואו להסתמך על דבריו של בסון, נטל כבד במיוחד להוכיח שהפעם הזו שבפנינו בסון דובר אמת. לכך יש להוסיף את העובדה שדברי בסון נכבשו במשך זמן רב, עובדה הפוגמת כשלעצמה באמינות דבריו (ע"פ 1645/08

פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 10 ( 3.9.09); עניין חסון , פס' 11). לעניין זה אומר כי קשה לתת אמון בהסברים שנתן בסון לכבישת עדותו, לפיהם נודע לו אך בסמוך להתוודותו על כך שבעקבות הודעותיו במשטרה המבקש הורשע במיוחס לו. הרי אין זה סביר שבסון, אשר עלה לדוכן העדים במשפטו של בראל, ואף ריצה בעצמו עונש מאסר בגין אותה פרשת מרמה בגינה הורשע המבקש, לא ידע במשך מספר שנים מה עלה בגורלו של מי שהוצג על-ידו כשותפו העיקרי למעשי המרמה.

18.

גם הדברים שאמר בסון באשר לסיבות שהובילו אותו להעליל על המבקש, וביניהם תקווה לזכות לתמיכה כלכלית מצד מפעיליו האמיתיים ולהמלצת הפרקליטות לניכוי שליש מתקופת מאסרו, אינם ראויים לאמון. לא ברור כיצד משתלבות סיבות אלה עם החלטתו של בסון לשתוק על דוכן העדים במשפטו של המבקש, דבר שהוביל להכרזתו כעד עוין. אם אכן סבר בסון שקשירת המבקש לעבירות תצמיח לו תועלת כזו או אחרת, מדוע נמנע מלהשלים את מזימתו בפני בית המשפט עת שהובטח לו שלא ייעשה כל שימוש נגדו בעדות שימסור? לשאלה זו אין הסבר מניח את הדעת בטענות המבקש. בנוסף, משתמע מטענות המבקש כי בסון עדיין חושש מהגורמים העברייניים שהפעילו אותו והוא הסכים למסור את שמותיהם מתוך הנחה שלא ייעשה בהם שימוש. טענה זו נראית בלתי מהימנה בהתחשב בכך שהשמות נמסרו לחוקר הפועל מטעם המבקש ומעוניין להשיג מידע שיאפשר למבקש להגיש בקשה למשפט חוזר.

19.

גם גרסתו של בסון באשר למעשי המרמה לגופם, כפי שהיא עולה מהתוודותו, אינה מהימנה. בהקשר זה די להתייחס לטענתו של בסון בתצהירו באשר לאי היכרות בינו לבין המבקש. לעניין זה נטען בסעיף 2 לתצהיר כך: "אני לא מכיר באופן אישי את מר דוד בראל ולמעשה פגשתי אותו לראשונה

רק בעימות שנערך ביני לבינו בתחנת משטרת ישראל" (ההדגשה במקור). לעומת זאת, המבקש עצמו אישר בחקירתו הנגדית במשפט כי הוא מכיר את בסון וכי הוא לכל הפחות פגש אותו בעבר ושוחח עימו: "תשמעי, מה זה נקרא להכיר? לשבת איתו דקה, שתיים. ולשאול אותי שאלות, אם יש לי מונית למכירה וללכת? זה נקרא להכיר?" (עמ' 68 לפרוטוקול, ש' 3-2); ובהמשך: "היה יושב אומר- אני באתי לכאן לשוק לקנות מוניות, אני סוחר מוניות, לא יותר מזה. אף פעם לא דיברתי איתו על מדליות, אף פעם לא דיברתי איתו על ייפויי כוח" (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 19-15). בנוסף, כשנשאל המבקש מדוע שיקר בשיחה עם המתלוננת עת טען כי אינו מכיר את בסון, השיב: "אני לא אמרתי לברכה כזה דבר" (עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 30). סתירה בין טענתו של בסון באשר לנתון הבסיסי והפשוט, הנוגע להיעדר הכרות קודמת עם המבקש, לבין דבריו המפורשים של המבקש עצמו, מעידה על הקושי הרב במתן אמון בהתוודותו.

20.

באשר למשקלה של הראיה החדשה בהתחשב במכלול הראיות בתיק, נראה כי גם אם לא ניתן היה לשלול את האפשרות ליתן אמון בהתוודותו של בסון, לא היה בהתוודות זו את "המשקל הסגולי" הדרוש כדי להצדיק עריכת משפט חוזר.

ראשית, לגרסה העולה מהודעתו של בסון במשטרה נמצאו בתיק ראיות חיזוק משמעותיות. בייחוד הדברים אמורים באשר לסמיכות הזמנים בין הפקדת הרישיונות שנדרשה לצורך מכירת הזכויות לבין השלמת מעשי המרמה. המבקש, אשר אישר כי הפקיד בעצמו את הזכויות הרלוונטיות (מספר 1830 בעמ' 39, ש' 25, 27; מספר 7977, עמ' 41, ש' 23), נשאל בחקירה הראשית בבית המשפט פעם אחר פעם מדוע עשה זאת (עמ' 32-33 לפרוטוקול) – שתיים מתוך שלוש הזכויות שנמכרו לבסוף, אך נמנע מלהשיב על שאלה זו במישרין ובחר להתמקד בכך שהפקדת רישיונות איננה הכרחית לצורך מכירה של זכות אלא אך לצורך מכירת רכב "ברזל". במהלך החקירה הנגדית, טען המבקש במפורש כי הפקדות אלה בוצעו לבקשת הנהגים, וזאת מבלי לפרט את הטענה (עמ' 41-39). בדיון לפניי נטען לראשונה כי אהרון הוא שביקש מבראל להפקיד באחד מהמועדים הרלוונטיים אחד משני הרישיונות הנדונים, וזאת בהסתמך על חילופי דברים בין בסון לאהרון בעימות שנערך ביניהם במשטרה. גם לוּ הייתי מתעלמת מכבישותה של טענת המבקש, לפיה אהרון הוא שביקש ממנו להפקיד את הרישיון במשרד הרישוי, הרי שמכל מקום הטענה מתייחסת רק לזכות מס' 1830, ואין בה כל הסבר להפקדת הרישיון המשויך לזכות הנוספת בסמוך למכירתה על-ידי בסון. על רקע זה טענותיו של בסון לחפותו של המבקש נראות מוקשות עד מאוד.

שנית, יש לזכור כי המבקש מודה אף עתה בכך שביצע את המיוחס לו באישום השביעי לכתב האישום, לפיו הוֹנה את המתלוננת באמצעות זיוף רישיון להפעלת מונית במטרה להציג בפניה מצג שווא כאילו רכש עבורה זכות חדשה ולהפחית בכך את חובותיו כלפיה. אמנם אין באמור משום ראיה לכך שהמבקש ביצע את המיוחס לו ביתר האישומים, אך בהחלט יש בכך כדי להטיל צל כבד של ספק על ניסיונו של המבקש להציג את עצמו כאיש עסקים ישר ותמים שנפל קורבן להונאותיו המתוחכמות של בסון.

21.

סיכומו של דבר, התוודותו של בסון אינה עומדת במבחני הפסיקה ביחס לראיות החדשות הדרושות כדי להורות על משפט חוזר, וזאת בעיקר בשל היעדר אפשרות לתת בדבריו אמון – אף לא ברמה הלכאורית וכן נוכח אי התמודדות הבקשה עם מלוא חומר הראיות ששימש נגד המבקש במשפטו.

נוכח כל האמור, הבקשה להורות על משפט חוזר נדחית.