רע"פ 2196/12 דוד בראל נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו ב-ע"פ 16499-11-11 (מיום 1.2.2012 מפי הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ו- מ' סוקולוב ). בפסק הדין התקבל ערעור של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו אשר במסגרתו הורשע המבקש בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירה, ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות וזיוף מסמך הקשור לרכב. בית המשפט המחוזי הפחית מהעונש שהשית בית המשפט השלום על המבקש, כך שרכיב המאסר בפועל שונה מ-55 חודשי מאסר בפועל ל-40 חודשי מאסר בפועל.

רקע וההליכים הקודמים

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו, בשמונה אישומים, שורה של עבירות מרמה וזיוף. בקצירת האומר יסופר, כי המבקש היה אחד הבעלים של חברה שעסקה בסחר במוניות ובזכויות להפעלתן. המבקש חתם עם ברכה טויטו (להלן: המתלוננת ) על הסכם לפיו החברה שבבעלותו תשכיר לאחרים 11 זכויות ציבוריות להפעלת מוניות (להלן: הזכויות ) שבבעלותה של המתלוננת, תמורת תשלום חודשי. המבקש קיבל מהמתלוננת יפויי כוח לעשות פעולות שימוש בזכויות. בהמשך שלח המבקש את יצחק בסון (להלן: בסון ), למכור את הזכויות. בסון, שפעל בשיתוף עם המבקש, הצליח למכור 3 זכויות מהזכויות שבבעלותה של המתלוננת ולקבל תמורתן סך של 451,500 ש"ח. עוד הורשע בסון בניסיון לקבל דבר במרמה, זאת לאחר שניסה למכור זכויות נוספות בסך של 674,000 ש"ח. בכדי למכור את הזכויות השונות, ביצעו המבקש ובסון שורה של מעשי זיוף של מסמכים ותעודות ציבוריות. במשפט שהתנהל נגדו בנפרד, הורשע בסון במעשים אלו. שני אישומים האחרונים בכתב האישום שהוגש נגד המבקש ייחסו למבקש עבירות קבלת דבר במרמה ועבירות זיוף אותן ביצע ללא שיתוף פעולה מצד בסון.

2.

לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. תוך ניתוח עדויות התביעה, קבע בית המשפט כי יש להעדיף את גרסת התביעה על פני גרסתו של המבקש ועל כן יש להרשיעו במעשים שיוחסו לו בכתב האישום. הכרעת הדין התבססה על הודעותיו של בסון אשר הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, שקיבלה תימוכין מראיות נוספות עליהן עמד בית המשפט. בשל פרישתו של השופט שכתב את הכרעת הדין בעניינו של המבקש (השופט ח' אפרתי ), ניתן גזר הדין על ידי השופטת ל' מרגולין-יחידי . בגזר הדין קבע בית המשפט כי מעשיו של המבקש חמורים, וכי הוא היה בעל המעמד הבכיר יותר במעשים הנזכרים בכתב האישום. בית המשפט ערך השוואה בין העונש שנגזר על בסון בתיק הקשור למעורבותו בפרשה שלפנינו וכן בתיק נוסף. לאחר שלקח בחשבון שיקולים אלו כמו גם את השיקולים לקולא הקיימים בעניינו של המבקש, השית בית המשפט השלום על המבקש עונש מאסר בפועל של 55 חודשי מאסר, מאסר על תנאי, קנס בסך 15,000 ש"ח ופיצוי בסך 100,000 ש"ח למתלוננת.

3.

על פסק דינו של בית המשפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. הערעור נסוב הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. המבקש טען כי יש לזכותו ממרבית האישומים נגדו (מלבד אישום אחד בו הודה). לטענתו, לא ניתן ללמוד מהראיות שהיו בפני בית משפט השלום כי המבקש הוא שביצע את המעשים המפורטים בכתב האישום. טענתו זאת של המבקש הסתמכה בעיקר על הניסיון להפריך את עדותו של בסון אשר היוותה נדבך מרכזי בראיות שהובילו להרשעתו של המבקש. ביחס לגזר הדין טען המבקש כי בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה, זאת ראשית נוכח נסיבותיו האישיות הקשות ובכלל זה בריאותו הרופפת וגילו המתקדם ושנית בשל העובדה כי על בסון נגזרו 5 שנות מאסר במשפט בו הורשע גם בתיק נוסף בו אישומים רבים נוספים על האישומים בהם הורשעו שניהם יחד, תיק שלטענת הסנגור היה צריך להיחשב כתיק העיקרי במשפט שהתנהל נגד בסון. בסופו של הדיון בבית המשפט המחוזי ולפני מתן פסק הדין, חזר בו המבקש מערעורו על הכרעת הדין.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על גזר הדין והפחית את עונשו של המבקש ל-40 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי קבע כי אף שגזר דינו של בית המשפט השלום מנומק ומפורט כדבעי, יש להתערב במידת מה בתוצאה אליה הגיע וזאת נוכח ההשוואה בין עונשו של המבקש לעונשו של בסון. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את טענתו של בא כוח המבקש לפיה העונש הראוי למבקש הוא לכל היותר עונש מאסר של שנה אחת. יחד עם זאת, נקבע כי בשל העבירות הנוספות הרבות בהן הורשע בסון, היה מקום לפער משמעותי יותר בין עונשו של בסון ביחס לעונשו של המבקש.

בקשת רשות הערעור והבקשה להוספת ראיה חדשה

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיות.

בבקשה לצירוף הראיות שהגיש המבקש, מבקש הוא כי יותר לו לצרף לראיות שבפני בית משפט זה, תצהיר מאת בסון, ממנו עולה, לכאורה, כי המבקש לא היה מעורב בפרשת המרמה מושא כתב האישום. כן התבקש בית המשפט להתיר לצרף תמלילי שיחות בין בסון לבין חוקר פרטי שנערכו לאחר הרשעת המבקש, מהם לומד המבקש כי בסון מסר הודעות כוזבות בחקירתו במשטרה, הודעות אשר הובילו להפללת המבקש על לא עוול בכפו. המבקש טוען כי בסון פעל כך כדי לרצות את המשטרה ואת הפרקליטות, מתוך מטרה שהדבר יסייע לו לזכות בשחרור מוקדם ממאסרו. המבקש טוען כי יש להתיר הגשת הראיה החדשה אשר שופכת אור חדש על הראיות שעל בסיסן הורשע המבקש בבית המשפט השלום. לטענת המבקש, מתן היתר לצירוף הראיות יסייע לבית המשפט בחקר האמת ובטיהור שמו של אדם אשר שמו הוכתם לשווא.

בקשת רשות הערעור שהגיש המבקשת מסתמכת, בעיקרה, על הראיות החדשות שאת צירופן מתבקש בית המשפט להתיר. לטענתו יש בתצהירו של בסון, כמו גם בתמלילי השיחות, כדי להוכיח כי למבקש נגרם עוול חמור בהרשעתו. לטענת המבקש הראיות החדשות יוצרות הצדקה משפטית ומוסרית להתיר ערעור בגלגול שלישי. את חזרתו מהערעור על הכרעת הדין בפני בית המשפט המחוזי, מסביר המבקש בכך שהבין כי במצב הדברים, כפי שהיה אז, סיכויי ערעורו על הכרעת הדין קלושים והדרך היחידה לזכות להקלה בעונשו היא לקבל את המתווה שהוצע לו על ידי בית המשפט. עוד ציין המבקש כי הפנייתו להליך הממושך של משפט חוזר רק תעצים את הנזק שנוצר לו מהרשעתו.

7.

בתגובתה לבקשת רשות הערעור ולבקשה להוספת ראיות חדשות, טענה המשיבה כי אין מקום ליתן למבקש רשות לערער על הכרעת של בית המשפט המחוזי, זאת מהטעם כי המבקש שבחר לחזור בו מערעורו על הכרעת הדין, מנסה כעת "להחיות" את הכרעת דינו של בית המשפט השלום, אשר הפכה בינתיים לחלוטה. ביחס לבקשה להוספת ראיות טוענת המדינה כי ככל שיש בידי המבקש ראיות חדשות אשר עשויות, לדעתו, להצדיק את קיומו של המשפט חוזר, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה מתאימה.

דיון והכרעה

6.

דין בקשת רשות הערעור והבקשה להוסיף ראיות חדשות להידחות.

7.

במקרה זה, הבקשה ליתן רשות לערער אינה האכסניה המתאימה לבקשתו של המבקש, שהינה במהותה בקשה לערער על הכרעת דינו של בית המשפט השלום , בלי שהייתה ביקורת שיפוטית על ההכרעה בבית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי נוכח הראיות החדשות, יש לזכותו מהאישומים בהם הורשע. אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. אזכיר, כי המבקש חזר בו מערעורו על הכרעת הדין רק לקראת סוף הדיון בבית המשפט המחוזי, משהבין, כי סיכויי הערעור שלו אינם טובים. בהתאם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדן בערעורו של המבקש, לא עסק בשאלות הקשורות להרשעתו אלא עסק אך ורק בשאלת העונש הראוי לו בגין מעשיו. כפועל יוצא, בית משפט זה לא יענה לבקשה לבחון מחדש את הכרעת דינו של בית המשפט השלום . לא לכך נועד ההליך של בקשת רשות ערעור. אם המשיב סבור כי הראיות החדשות שבידיו מצדיקות את קיומו של משפט חוזר, עליו לפעול בדרכים שקבע המחוקק להגשת בקשה לקיומו של הליך שכזה, ואין ביכולתו ליצור עבורו "קיצור דרך" באמצעות הליך בלתי מתאים.

8.

משקבעתי שאין מקום ליתן רשות לערער על הכרעת הדין, מתייתר הצורך לבחון האם יש לאפשר למבקש לצרף ראיות חדשות, שכן מבוקש שהראיות ישמשו בסיס לקבלת הערעור על הכרעת הדין לגופו.

9.

בבחינת למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, יוער כי העובדה שליבן של הראיות החדשות עליהן מבוססת בקשתו של המבקש הוא בתצהיר שנתן בסון לאחר שזה כבר השתחרר ממאסרו, מטילה לכאורה צל על מהימנותן. מסקנה זאת מתחזקת בהתחשב בכך שגרסתו הקודמת של בסון נבחנה בבית המשפט ונמצאה מספיקה לצורך הרשעת המבקש (לעניין זה ראו והשוו: מ"ח 7803/11 חסון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.3.2012)). אולם, לא אקבע מסמרות בעניין זה, ושמורה למבקש הדרך לנקוט בהליך הנכון – הגשת בקשה למשפט חוזר.

10.

הבקשה נדחית.