רע"פ 4130/12 אחמד אסעד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת ב-ע"פ 7960-04-12 (מיום 15.5.2012, השופטים א' הלמן, א' קולה ו- ד' צרפתי ), אשר דחה את ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית המשפט משפט השלום. במסגרת בקשת רשות הערעור התבקש בית המשפט לבטל את הרשעת המבקשים ולחילופין לאפשר להם לרצות

את עונש המאסר שנגזר עליהם בעבודות שירות. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליהם.

עובדות המקרה וההליכים בבתי המשפט

1.

נגד המבקשים הוגש כתב אישום מתוקן אשר ייחס להם עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירת חבלה במזיד לרכוש לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 23.2.2011 הגיע כוח של משטרת ישראל לביתם של המבקשים במטרה לערוך בו חיפוש ולעצור את אחיהם. משנפתחה הדלת, הזדהו השוטרים שעמדו בכניסה, לבושים במדים, והציגו את צו החיפוש. בין הצדדים התפתח דין ודברים, והמבקש 1 החל לדחוף ולבעוט בשוטרים. משניסו השוטרים להשתלט על המבקש 1 ולעוצרו, תקף המבקש 2 את אחד השוטרים באגרופים ובבעיטות והתנגד לניסיונות לעוצרו. לבסוף הצליחו השוטרים לעצור את המבקשים, לא לפני שאלו שברו את מכשיר הטלפון הנייד של אחד מהשוטרים.

2.

במסגרת הסדר טיעון, תוקן כתב האישום שהוגש נגד המבקשים, והם הודו בעובדותיו. בהתאם, הרשיע בית המשפט את המבקשים בעבירות שיוחסו להם. בהחלטה מיום 5.2.2012, דחה בית משפט השלום את בקשתם של המבקשים לקבלת תסקיר משלים.

בגזר הדין התייחס בית המשפט לתסקירים שהגיש שירות המבחן ביחס לשני המבקשים. מתסקירי שירות המבחן עלתה תמונה בעייתית ביחס למבקשים. שירות המבחן ציין כי לשני המבקשים עבר פלילי ודפוסי אישיות בעייתיים, אשר הובילו אותו להימנע מהמלצה טיפולית בעניינם. בית המשפט קבע כי מעשיהם של המבקשים מחייבים תגובה עונשית הולמת ומחמירה. נוכח הנסיבות המחמירות הקיימות בעניינם של המבקשים, עברם הפלילים והיעדר המלצה טיפולית לגביהם, קבע בית המשפט כי יש להחמיר בעונשם. על המבקשים הוטל עונש מאסר לריצוי בפועל למשך 6 חודשים, מאסר על תנאי, קנס ותשלום פיצוי לאחד מהשוטרים.

3.

ערעור שהגישו המבקשים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט דחה את טענת המבקשים לפיה הסיבה להתנהגותם של המבקשים הייתה רצונם לאפשר לבנות משפחתם ללבוש בגדים צנועים יותר לפני כניסת השוטרים לבית. נקבע כי נסיבות המקרה פורטו בכתב האישום שבעובדותיו הודו המבקשים, וגם אם נכונה הייתה טענתם זו של המבקשים, אין בה כדי להצדיק את התנהגותם. בית המשפט המחוזי קבע כי תסקירי שירות המבחן שהוגשו ביחס למבקשים מלמדים כי במקרה זה היה מקום לענישה מחמירה. בהתחשב במכלול הנסיבות והשיקולים הקיימים בעניין, לא ראה בית המשפט מקום להתערבות בגזר דינו של בית משפט השלום.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה, באמצעות סניגור אחר, בקשת רשות הערעור שבפניי. בעוד שהערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי התייחס רק לגזר דינו של בית משפט השלום, בקשת הערעור דנן מופנית והן נגד גזר הדין, הן נגד עצם הרשעתם. המבקשים טוענים, בין היתר, כי יש לאפשר להם לחזור מהודייתם בכתב האישום המתוקן, כיוון שזו ניתנה תחת לחץ ותוך קבלת הסברים חלקיים מסניגורם ומבית המשפט, שבגינם לא הבינו המבקשים את מלא משמעות הודייתם כמו גם את תוכנה. עוד טענו המבקשים כי בהליך החיפוש בביתם נפלו פגמים המצדיקים את ביטול האישומים שהוגשו נגדם. כך למשל נטען כי השוטרים לא הציגו בפני בני המשפחה צו חיפוש ועל כן לא הייתה להם סמכות לערוך חיפוש בבית. המבקשים מתכחשים לביצוע העבירות בהן הודו ומבקשים מבית המשפט לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום לשמיעת ראיות, תוך ביטול הודייתם בכתב האישום. לחילופין, מתבקש בית המשפט לאפשר למבקשים לרצות את מאסרם בעבודות שירות.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות.

6.

המבקשים הורשעו, על פי הודאתם, שנרשמה בפרוטוקול הדיון, בכתב אישום שתוקן במסגרת הסכם טיעון. לא ראיתי כל בסיס לקבל בהליך זה את בקשתם של המבקשים להתיר להם לחזור מהודייתם. ההליך בו נקטו המבקשים הינו הליך של בקשת רשות ערעור. במסגרת הליך שכזה, לא יידרש בית המשפט לבחון את הממצאים העובדתיים של הערכאות שקדמו לו, אלא במקרים חריגים שבחריגים. מקרה זה אינו נמנה על מקרים אלו. זאת ועוד, ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי התייחס אך ורק לגזר הדין וכפועל יוצא, פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לשאלות הנוגעות להכרעת הדין. אשר על כן, משמעותה המעשית של בקשתם של המבקשים היא כי בית משפט זה ישמש כערכאת ערעור על הכרעת הדין בית משפט השלום, אשר כאמור, לגביה לא הייתה ביקורת שיפוטית קודמת. כפי שקבעתי בעבר, אין זה מתפקידו של בית משפט זה לשמש כערכאת ערעור על בית משפט השלום ולא לכך נועד ההליך של בקשת רשות ערעור. (ראו והשוו: רע"פ 2196/12

בראל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.2012)). בין כך ובין כך, לאחר שהיה ברור למבקשים כי הורשעו בבית משפט השלום, ועובדה היא כי הגישו ערעור, קשה להתרשם מהטענה כי ההודיה מקורה באי הבנה. גם מכתבו של הסניגור הקודם שצורף לבקשה אינו אומר אלא את מה שטוענים המבקשים. אין במכתב אישוש או התייחסות לטענה.

7.

ברי אפוא כי במקרה דנן אין מקום להיענות לבקשת המבקשים לחזור בהם מהודייתם. מקומה הראוי לבקשה זאת היה במסגרת הדיון בבית משפט השלום ולכל המאוחר בבית המשפט המחוזי. מכל מקום, נוכח האמור לעיל, משלא נטענה טענה זאת בערעור שהוגש לבית משפט המחוזי, לא תוכל להישמע טענה זאת במסגרת בקשת רשות ערעור (לעניין זה ראו והשוו: רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2006)).

8.

גם טענתם החילופית של המבקשים לפיה יש להקל בעונשם ולקבוע כי עונש המאסר שהוטל עליהם ירוצה בעבדות שירות דינה להידחות. הלכה היא כי אין לתת רשות ערעור לעניין חומרת העונש, אלא אם הבקשה מעלה שאלה משפטית, ציבורית או מוסרית המצדיקה ליתן רשות שכזו. (ראו: רע"פ 3169/12 אלדין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.4.2012)). בית המשפט המחוזי קבע כי העונש שהטיל בית משפט השלום על המבקשים אינו חורג מרמת הענישה הראויה בעניינם, ולא ראיתי מקום להתערב בקביעתו זאת.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משכך הם פניי הדברים, אין צורך לדון בבקשת עיכוב ביצוע עונש המאסר.