רע"פ 10705/05 אבי מסיקה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 2.6.05, לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: הפקודה), ביחד עם סעיף 39(א) לפקודה, סעיף 38(1) לפקודה, ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: התקנות), עבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודה וכן עבירה של סירוב להיבדק בבדיקת שתן, לפי תקנה 169(א) לתקנות. במועד הדיון בבקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו ובבקשה להארכת פסילת רישיונו, מינה בית המשפט לתעבורה בתל-אביב יפו (כב' השופט י' ויטלסון) את עורך-דין מלמה מטעם הסניגוריה הציבורית לייצג את המבקש. במועד זה הודה המבקש בעבירות שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון שהושג עם המשיבה. בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון והשית על המבקש עונש מאסר על תנאי של שנה שלא יעבור עבירות של נהיגה בשכרות או סירוב להיבדק למשך שנתיים, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה שנתיים וחצי, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך חצי שנה על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס בסך 500 ש"ח. לאחר מתן גזר הדין שוחרר המבקש ממעצר.

לאחר מתן פסק הדין ביקש המבקש, לחזור בו מהודייתו ולבטל את ההרשעה, שכן טען, כי הודה בעובדות כתב האישום עקב לחץ שהופעל עליו, לפיו אם לא יודה במיוחס לו יישלח למאסר ממושך. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה בקובעו, כי המבקש היה מיוצג על ידי סניגור, אשר עשה עבודתו נאמנה ובשיתוף פעולה מלא עם המבקש. בית המשפט התרשם, כי המבקש הודה בעובדות כתב האישום בפה מלא מתוך שיקול דעת, כדי להימנע מעונש של מאסר בפועל וכי לא מתקיים "צל צילו של חשש", כי המבקש לא הבין את משמעות ההודייה, או שהודה בבית המשפט – "בניגוד לרצונו האמיתי או לאמונתו הכנה בחפותו".

על החלטתו הנ"ל של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) דחה את הערעור לאחר שקיבל תצהיר מאת הסניגור הציבורי שייצג את המבקש. בית המשפט קבע, כי מעיון מעמיק בפרוטוקול הדיון עולה, כי המבקש הודה והביע חרטה על העבירות נשוא כתב האישום, וכי הוא בחר באפשרות של הודייה מיידית בכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון שהוצע לו, ולפיכך לא היתה מניעה לקיים את הדיון בעניינו הגם שלא הומצאה הזמנה במועד האמור בתקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד -1974 (להלן: התקנות). עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות שתוארו לא התקיימו "נימוקים מיוחדים" אשר מצדיקים חזרה מן ההודייה: לא נגרם למבקש עיוות דין, המבקש קיבל ייצוג משפטי הולם והוסבר לו על משמעות ההליך והסדר הטיעון; המבקש הביע הסכמתו להסדר, הודה בצורה מפורשת בבית המשפט בעובדות כתב האישום והביע חרטה. לפיכך, כאמור, דחה את הערעור.

מכאן הבקשה שבפניי, בה חוזר המבקש על טענותיו, לפיהן היה מקום לקבוע, כי נתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות מתן אפשרות לחזור בו מהודייתו, כי לא היה מקום להעדיף את תצהירו של הסניגור על דברי המבקש וכי לא ניתנה הסכמתו המפורשת, שמשפטו ייערך באותו יום.

מנגד, המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, מדובר בניסיון של המבקש לחזור בו מהודייתו לאחר מתן גזר הדין - עניין שאינו חורג מגדר עניינם של הצדדים בתיק. גם לגופו של עניין, לטענת המשיבה, לא מתקיימים התנאים הדרושים לחזרה מהודייה. המשיבה טוענת כי משבחר המבקש להודות באישומים נגדו במסגרת הסדר הטיעון, הרי שהדיון התקיים בהסכמתו כנדרש בתקנות, וממילא לפי תקנה 44 לתקנות, מוסמך היה בית המשפט לקיים את הדיון אף ללא הסכמת המבקש.

דין הבקשה להידחות.

חזרת נאשם מהודיה מעוגנת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 הקובע:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

הלכה פסוקה היא, כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 572, 579); בין היתר, כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו. אולם, כך נקבע, המלצתו של סנגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודיה. בהמלצה כזאת אין פסול, כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם (ע"פ 945/98 הנ"ל, בעמודים 577-578). אף לעיתוי הבקשה לחזור מן ההודיה יש שיקול מכריע בבחינת הבקשה ונקבע, כי בהעדר נימוקים מיוחדים, חזרה מהודייה לאחר גזירת עונשו של הנאשם, היא "אפשרות תמרון שאינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" (ע"פ 945/85 הנ"ל בעמוד 579. לסקירת השיקולים להתיר חזרה מהודיה ראו ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

במקרה שלפניי קבעו שתי הערכאות שקדמו לו, כי הודייתו של המבקש נעשתה מרצונו הטוב והחופשי, לאחר שהבין את משמעותה של ההודיה ושקל באופן רציני את תוצאותיה וזאת כאשר היה מיוצג על-ידי סניגור שייצגו נאמנה. עוד קבעו, כי לא קיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להטיל ספק בכנות ההודאה וכי לא נגרם למבקש עיוות דין. בכך יישמו את ההלכה הקיימת בעניין ולא מצאתי, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה או כי המבקש הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). אף ביתר טענות המבקש, לעניין העדפת תצהיר הסניגור על תצהירו ולעניין קיום המשפט לגופו, לא מצאתי ממש בנסיבות העניין וזאת לאור נימוקי בית המשפט המחוזי בפסק הדין, לפיהם טענות המבקש בדבר הלחץ שהופעל עליו להודות לא הוכחו וכי המבקש נתן הסכמתו לקיום המשפט, הלכה למעשה.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.