מ"ח 6396/20 ריאחב אבו אדהים נ. מדינת ישראל

מונחת לפני בקשה למשפט חוזר.

המבקשת הורשעה, על פי הודאתה, בעבירה של אי ציות לצו הריסה שהוטל עליה בהליך קודם. במסגרת הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים הוסכם, בין היתר, על תשלום קנס ומתן צו הריסה, שיכול להיות מבוצע גם על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה. בבקשה הנוכחית טוענת המבקשת כי יש להורות על עריכת משפט חוזר משני טעמים: ראשית, נטען כי נפל פגם בהודאתה, שכן לא הבינה את פרטי ההסדר ולא הייתה מסכימה לו אם הייתה מבינה אותו לאשורו. שנית, נטען כי בית המשפט לעניינים מקומיים חרג מסמכותו בעת שאישר את הסדר הטיעון.

דין הבקשה להידחות. שתי הטענות שביסוד הבקשה הועלו זה מכבר בערכאות השונות, ונדחו אף לגופן. כידוע, בקשה למשפט חוזר אינה בגדר הליך ערעור נוסף, ולא נועדה לדון פעם נוספת בטענות שנדונו ונדחו במשפט ובהליך הערעור (מ"ח 7182/19

פלוני נ' מדינת ישראל (14.11.2019)). נוסיף כי אין יסוד לטענת המבקשת, לפיה הודאתה ניתנה בטעות שכן לא הבינה את פרטי הסדר הטיעון שנערך. המבקשת הייתה מיוצגת בעת הסדר הטיעון ובאולם אף נכח מתורגמן. בפרוטוקול הדיון המדובר ציינה המבקשת כי "גזר הדין הובהר לי הן על ידי בא כוחי והן על ידי מתורגמן בית המשפט, ואני מאשרת את הסכמתי להסדר". המותב שגזר את הדין ציין בעצמו, עת דחה את טענות המבקשת בעניין זה, כי הנוהל באולם הוא להקפיד "הקפדה יתרה ועצומה על הבהרת תנאי הסדרים עונשיים לנאשמים, התנאים מוקראים לנאשמים, פרט פרט, רכיב רכיב". המבקשת, מנגד, לא הציגה שום תמיכה לטענתה, ואף לא צרפה את תגובת בא כוחה דאז לטענה כי לא הסביר לה את פרטי הסדר הטיעון. בנסיבות אלה אין מקום לאפשר חזרה מהודיה, בוודאי במסגרת בקשה למשפט חוזר. המבקשת אף לא ביססה את טענתה כי זהות מבצע גזר הדין – הוועדה המקומית ולא רק הריסה בידי המבקשת עצמה – נקבעה תוך חריגה מסמכות. כאמור, ערכאות קמא נדרשו לנקודה זו – שנקבעה אף בהסדר הטיעון בין הצדדים – ומכל מקום לא הוצג כל בסיס לחשש לעיוות דין.

הבקשה נדחית. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לצידה.