מ"ח 7869/04 שון ברי נ. מדינת ישראל

מבוא

1.בקשתו של המבקש לקיומו של משפט חוזר, הועברה להכרעתי מכוח החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, מיום ט"ז בכסלו תשס"ה (29.11.04).

2.זו בקשתו השנייה של המבקש, שון ברי (גרשון צוריאל), לקיומו של משפט חוזר בעקבות הרשעתו בת.פ 000187/98 של בית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטתי הקודמת בעניינו (מ"ח 7577/03), הובאו העובדות אשר שימשו בסיס להרשעת המבקש, ולפיכך אסתפק הפעם בהבאת תמציתן בלבד.

ההליכים הקודמים

3.ביום 4.10.00 מצא בית המשפט המחוזי בחיפה, כי המבקש, רופא במקצועו, מסר לידי אחר 23 מרשמים, חלקם למורפין וחלקם לפניטלין ללא הצדקה רפואית. בית המשפט דחה את גרסת המבקש לפיה בצע את העבירות תוך שהוא נתון במצב של חוסר שליטה וטשטוש שנבע מנטילתן של תרופות עקב מחלתו, ובעקבות כך הרשיעו בעבירות שיוחסו לו: עשיית עסקה בסם מסוכן בניגוד לסעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים(נוסח חדש), תשל"ג-1973; קשירת קשר לביצוע פשע בניגוד לסעיף 499 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; מרשם רופא לסמים מסוכנים בניגוד לתקנה 13 לתקנות הסמים המסוכנים, התש"מ-1979; הוראת שימוש שלא בהתאם לרישום בניגוד לתקנה 3 לתקנות הרוקחים ( תכשירים רפואיים) התשמ"ו-1986 ומתן תעודה כוזבת, בניגוד לסעיפים 55 ו-43 לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976.

4.לאחר שנשקלו חומרת מעשיו של המבקש והעובדה כי הורשע בעבר בעבירות דומות, מחד, ונסיבותיו האישיות, מאידך, גזר לו בית המשפט המחוזי 6 שנות מאסר, מהן 4 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן הופעל, במצטבר, עונש מאסר על תנאי בן 27 חודשים שנגזר למבקש בהליך אחר, כך שהתוצאה הסופית הייתה שהמבקש נכלא ל-75 חודשים. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון וכוון כנגד העונש בלבד, הוחלט להקל עם המבקש כך שהפעלתו של המאסר המותנה תהיה במחציתה באופן מצטבר ומחציתה בחופף.

5.בקשתו הראשונה של המבקש לקיומו של משפט חוזר, הושתתה על העילה הקבועה בסעיף 31 (א)(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), ובה נטען כי נתגלו בעניינו ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת ההליך הפלילי. בקשה זו נדחתה על ידי ביום כ"ג בתשרי תשס"ד (19.10.03). בבקשתו הנוכחית חוזר המבקש על הטענה בדבר חפותו, והוא מוסיף כי נרקמה נגדו קנוניה לה נתנו את ידם גורמים במשטרה, בשרות בתי הסוהר ובפרקליטות.

6.בבקשה שבפני אין ממש. על מי שמבקש לקיים משפט חוזר להניח תשתית ראייתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241). המבקש לא מילא חובה זו, באשר הוא לא טרח כלל להצביע על העילה עליה הוא סומך את בקשתו, וגם "הקנוניה" שלטענתו נרקמה נגדו, לא זו בלבד שאינה נתמכת בראיות, אלא שהיא אף עומדת בניגוד בולט לקו ההגנה בו נקט במהלך משפטו. כך או כך, אם סבר המבקש כי הרשעתו היתה שלא כדין, מותר לתהות מדוע לא טרח להעמידה במבחן ביקורתו של בית המשפט העליון, והסתפק בערעור על העונש בלבד. העולה מכך הוא אפוא, כי את אשר החסיר בשלב הערעור, עותר המבקש להתיר לו עתה, והרי הלכה היא כי ההליך של משפט חוזר אינו תחליף לערעור (מ"ח 3201/03 שרון טופז נ' מדינת ישראל פ"ד תק-על 2003(2), 1734; מ"ח 7153/02 סקוברוניק יצחק נ' מדינת ישראל תק-על 2002(3), 2730; מ"ח 6778/01 שלמה אסבן נ' מדינת ישראל תק-על 2001(3), 407).

לנוכח כל האמור דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.