מ"ח 3201/03 שרון טופז נ. מדינת ישראל

העובדות וההליכים בפני בית משפט השלום

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו נגד המבקש, שרון טופז (להלן "המבקש"), נטען, כי באחד מימיו של חודש ינואר 2000 הוא תקף עובד ציבור שעסק ברישום דו"חות לנהגים אשר החנו את רכביהם שלא כחוק. בגין כך יוחסה לו עבירה של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הדיון בבית המשפט החל בתאריך י"ט בסיוון תשס"א (10.6.2001), ואליו התייצב המבקש מלווה בסנגור, עו"ד אמיר בצלאל. לאחר שכתב האישום הוקרא באוזני המבקש, הוא השיב בזו הלשון: "אני מודה בעובדות כתב האישום". בעקבות כך הרשיע בית המשפט את המבקש, ואז הודיע בא-כוח התביעה: "הגעתי להסדר טיעון עם חברי, לפיו הנאשם ידון לשלושה חודשי מאסר שיכול שירוצו בעבודות שירות, אם ימצא מתאים לכך. בנוסף עונש מאסר על תנאי לפי שיקול דעת בית המשפט". סנגורו של המבקש, עו"ד בצלאל, ביקש מבית המשפט לקבל את הסדר הטיעון, ובית המשפט נעתר לו, אף שהשופט המלומד לא הסתיר את השקפתו שההסדר נוטה חסד למבקש, ובלשונו:

"לנאשם יש הרשעה אחת אף היא על אלימות עליה הורשע במרץ 94. יאמר מיד, כי חיככתי בדעת (כך במקור) אם לקבל את ההסדר.

דומני שבנסיבות אלה היה ראוי לנאשם מאסר ממש, אך לאור הודאת הנאשם והמניע שגם הביע בחרטה על מעשהו זה, אני מאמץ את ההסדר...".

לאחר הקראת גזר הדין הופנה המבקש לממונה על עבודות השירות, כדי שזה יבדוק את התאמתו לשאת בעונש המאסר בעבודות מסוג זה. המשך הדיון היה אמור להתקיים בחודש אוקטובר 2001, אך המבקש לא התייצב בבית המשפט, ואז התברר כי הוא גם לא התייצב בפני הממונה על עבודות השירות. עקב כך נדחה המשך המשפט לחודש טבת תשס"ב (דצמבר 2001), ומשנפתח הדיון עתר בא-כוח המבקש לבטל את גזר הדין ונימוקו היה זה:

"...הוא [גזר הדין] ניתן על סמך הסדר טיעון עם התביעה וההסכמה הייתה שהנאשם יודה ומנגד התביעה תסכים שלא יוטל עליו עונש מאסר בפועל במסגרת עבודות שירות. הנאשם חשב שלא תיפגע פרנסתו ושבשעות הערב ויבמי שישי וביום שבת הוא יוכל לתרום לקהילה".

בית המשפט דחה את בקשת הסנגור, ובהמשך קבע את המקום בו על המבקש לשאת בעונש.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

2.המבקש, אשר לא השלים עם הרשעתו, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, שם טען בהסתמך על דיני החוזים, כי דינו של הסדר הטיעון להתבטל ועמו פסק הדין, הואיל והוא נסמך על טעות מהותית שלו ביחס למהותן של עבודות השירות. המבקש הוסיף, כי סיכויי הרשעתו של המבקש על פי הראיות המצויות בידי המאשימה, היו קלושות, ואם חרף זאת החליט להודות בעובדות שיוחסו לו, הוא עשה זאת מתוך הנחה כי "ההסדר לא יפגע בעבודתו וכי הוא יידרש לתרום לקהילה במסגרת שעות הפנאי..." (סעיף 4.6 לנימוקי הערעור). בא-כוח המבקש הוסיף ותאר את אומד דעתו של שולחו כאשר נתן את הסכמתו להסדר הטיעון, לאמור, במסגרת ההסדר הוא נדרש "לשתף פעולה עם בית המשפט, להודות ולהביע חרטה, מעין שיתוף פעולה אשר לפיו מציגים את ההודאה כהודאה אמיתית, על מנת להשיג את הסדר הטיעון..." (סעיף 4.9 לנימוקי הערעור).

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי אין בו ממש. בית המשפט קבע, כי הסדר הטיעון התייחס לעונש בלבד, ולפיכך העובדה שתקוותו של המבקש נכזבה באשר ליכולתו לבצע את עבודות השירות בשעות נוחות לו, אין בה להוות עילה להתיר לו לחזור בו מהודייתו.

3.בעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי עתר המבקש למתן רשות ערעור. הוא חזר על השגותיו כנגד הרשעתו, ושב והדגיש את קיומה של טעות בהבנתו של הסדר הטיעון. את כל אלה דחה כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין באומרו:

"בקשת רשות לערער בגלגול שלישי לא נועדה לבירור חוזר של העובדות ואינני רואה מקום להתיר למבקש הגשת ראיות נוספות בשלב זה.

קראתי את הבקשה לרשות לערער, וחרף טענות הסנגור איני סבור שמתעוררת במקרה זה, הן לעניין פסק הדין והן לעניין ההחלטות שבגדרו, כל שאלה המצדיקה לשקול לתת לו רשות לערער".

הבקשה למשפט חוזר

4.המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר. הוא שב וטען כי הורשע בעבירה אותה לא ביצע, וגם אם ההרשעה התבססה על הודאתו, היא נגרמה בעטיין של טעויות של בא-כוחו. ראשית, טעה הסנגור כאשר הסביר לו שאת עבודות השירות ניתן לבצע בשעות הפנאי. את ה"טעות" השנייה העדפתי להביא בלשון הכתוב, מחמת מוזרות הדברים וחומרתם, במיוחד כאשר הם מיוחסים למי שאמור להיות בקי בהלכות משפט ולסייע בעשיית הצדק: "הסנגור לא הזהיר את המבקש כי הודיה חייבת להיות הודאה אמיתית ושניתן ליתן אותה רק בנסיבות בהן ההתנהגות המתוארת בכתב האישום בוצעה בפועל ובאמת על-ידי הנאשם. הסנגור היה בדעה כי ניתן להודות בעובדות כתב האישום לתכלית עסקת טיעון גם מקום שהנאשם מצהיר בפניו כי הוא לא ביצע כלל את ההתנהגות המתוארת בכתב האישום" (סעיף 11 לבקשה למשפט חוזר).

המבקש חזר והדגיש כי הודאתו בטלה לאור העקרונות הכלליים של דיני החוזים החלים גם על עסקת טיעון, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. כן נטען, כי ראוי היה שהערכאות אשר דנו בעניינו היו מאפשרות לו להגיש לעיונן את הראיות אשר יש בהן להוכיח את חפותו, ובעקבות כך אפשר שהיו עושות שימוש בסמכותן הקבועה בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, ולהתיר לו לחזור בו מהודאתו. להשקפת המבקש, משבקשות אלו לא נעתרו, נגרם לו עיוות דין ממשי, ודי בכך כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר.

5.היועץ המשפטי לממשלה (להלן "המשיב") סבור, כי לא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר, הואיל ומדובר בניסיון נוסף של המבקש לערער על הרשעתו, לאחר שדרכו לא צלחה בפני הערכאות הקודמות.

דיון

6.העילות לקיומו של משפט חוזר מנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן "החוק") הקובע :

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת, והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1) 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י נו(3), 354).

מכאן, בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, הואיל והליכי הערעור היו ונשארו הליכים של ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול של סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241).

7.טענותיו של המבקש אינן מקימות, ולו בדוחק, אף אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק. אלו הן טענות בעלות אופי "ערעורי" מובהק, אשר נדונו והוכרעו על ידי הערכאות המוסמכות, ולא להן מיועד ההליך שהנו חריג מטבעו של "משפט חוזר". כך או כך, ומבלי לעסוק בשאלת תחולתם של דיני החוזים על הסדרי טיעון, מוסדר ביטולה של הודיית נאשם בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, לאמור, לבית המשפט מסורה הסמכות לעשות זאת, ובלבד שיימצאו נימוקים מיוחדים לכך. בסוגיה זו הוסיפה הפסיקה לאחרונה ואמרה :

"ככלל, משניתנה הודיה בבית-המשפט והתקיים הליך בו העמיד בית-המשפט את הנאשם על משמעויותיה של ההודיה ועל התוצאות שהוא צפוי להן בעקבותיה, תישאר הודית הנאשם על-כנה והנאשם לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה מן הטעם שנכזבה תוחלתו להקלה בעונש. לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/98 מדינת ישראל נ' פלוני , טרם פורסם).

ובאשר לעניינו של המבקש – אכן, בית המשפט לא העמיד את המבקש על משמעותה של ההודיה ותוצאתה. אך המבקש היה מיוצג לאורך כל הדרך על ידי עורך-דין, ומתצהירים שהגישו השניים עולה בבירור כי הם נועצו זה בזה, וההודיה לא נבעה מאי-הבנתן של העובדות אשר נטענו בכתב האישום, ולא מכך שהם סברו כי המבקש יצא פטור ללא הרשעה ועונש. הטעות עליה מלין המבקש למעשה אחת היא, היינו, שבא-כוחו הסביר לו כי את העונש שיושת עליו יוכל לשאת בדרך של שרות לתועלת הציבור ובשעות נוחות לו, ול"טעות" זו אין דבר וחצי דבר עם כנות ההודיה. לא נעלמה מעיני טענתו של המבקש לפיה נגרר בעצת בא-כוחו להודות במעשה שלא עשה, אך גם טענה זו אינה שובה את הלב, באשר בצד הכחשתן של העובדות המפלילות שבכתב האישום, נטען בנימוקי הערעור-שבכתב אשר הוגשו לבית המשפט המחוזי בזו הלשון: "למען הסק ספק, הטעות היא אינה טעות לעניין האחריות הפלילית, כי אם טעות לעניין משמעותו של העונש" (סעיף 4.8 לנימוקי הערעור). ומצאתי את עצמי תוהה מה משמעותה של אמירה זו אם לא הודאה חוזרת של המבקש שיש עמה השלמה בכל הנוגע לאחריותו הפלילית?.

זאת ועוד, בגזר הדין אשר הוקרא בנוכחות המבקש, הדגיש השופט המלומד של הערכאה הראשונה, כי ראוי היה לו למבקש לשאת במאסר ממש , אך מחמת הודאתו וחרטתו החליט בית המשפט להסתפק ב-12 חודשי מאסר מהם שלושה חודשי מאסר בפועל . ומצאתי את עצמי ממשיך ותוהה, כיצד יכול היה המבקש, ובעיקר בא-כוחו, ליישב את "שלושת חודשי המאסר" עם ציפייתו (אם היה בה ממש) לעונש של שרות לתועלת הציבור בלבד. ההיגיון מחייב, כי לשמע גזר דין מסוג זה, אשר נגד לחלוטין את ציפיותיו, היה עותר מבקש, ומיד לאחר הקראת גזר הדין, להתיר לו לחזור בו מהודייתו, ונדמה כי אין כמו העובדה שלא נהג כך, ואף הוסיף לשבת באפס מעשה במשך החודשים הרבים שחלפו מאז הרשעתו ועד ליום הדיון בחודש דצמבר 2002, כדי להוכיח כי בטענות עליהן נסמכת בקשה זו אין ממש.

הבקשה נדחית.