מ"ח 9462/10 יוסי וינר נ. מדינת ישראל

בקשה שלישית לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) עקב הפרת צו הריסה שהוצא לגג שנבנה באופן לא חוקי בחצר שבבעלות המבקש.

השתלשלות ההליכים

1.

מסכת האירועים הקשורה בבניה הבלתי חוקית של הגג החלה עוד בשנת 1991, עת הוציאה המשיבה צו הריסה מנהלי לגג שנבנה בניגוד להיתר הבניה בחצר של נכס בו החזיק המבקש (להלן: צו ההריסה הראשון ). בקשה של המבקש לביטול צו ההריסה הראשון, ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי באר שבע על ידו ובקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט זה נדחו כולם, ובעקבות זאת חתם המבקש על תצהיר, שאושר בחתימתו של בא-כוח המשיבה דאז, בו הצהיר המבקש שפירק את הגג שנבנה ללא היתר, והתחייב שלא לבנות אותו בשנית אלא אם יהיה בידיו היתר כדין (להלן: התצהיר ).

2.

ביום 25.12.96 הוגש כתב אישום נגד המבקש לבית משפט השלום בבאר שבע בת"פ 6015/96 בגין בניית גג נוסף באותה החצר, וזאת בניגוד להתחייבות המבקש בתצהירו. לאחר דין ודברים הגיעו המבקש והמשיבה להסדר טיעון, לפיו הודה המבקש כי הוא בנה את הגג ללא היתר, והוסכם על הוצאת צו הריסה לגג, מבלי שהמבקש יורשע בעבירת בניה ללא היתר, בהתאם לאפשרות הקבועה בסעיף 212 לחוק התכנון והבניה. בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט מ' מיכליס) קיבל את הסדר הטיעון, והוציא בהתאם לו צו הריסה לגג מבלי להרשיע את המבקש. ביצועו של הצו נדחה ב-24 חודשים, אשר במהלכם, על פי הסדר הטיעון, התאפשר למבקש להגיש בקשה למשיבה לקבלת היתר בניה לגג.

3.

בקשה שהגיש המבקש לבית משפט השלום, בסמוך לאחר מתן ההחלטה המתוארת, לחזרה מהסדר הטיעון בטענה כי המשיבה הונתה אותו - נדחתה. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים א' לרון, י' בנאי, ונ' הנדל), אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה הוחזר התיק לבית משפט השלום בבאר שבע בכדי שישקול בשנית את מתן צו ההריסה לגג במסגרת הסדר הטיעון.

4.

בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט מ' מיכליס) שב ובחן את שאלת מתן או אי מתן צו הריסה וקבע כי יש להותיר את צו ההריסה שהוצא לגג על כנו (להלן: ההחלטה הנתקפת ). את ההחלטה נימק בית המשפט בשני נימוקים עיקריים: ראשית, לא נמצאה הצדקה לאפשר למבקש לסטות מן ההסכמה שנתן בהסדר הטיעון להוצאת צו הריסה לגג. שנית, נקבע כי אין ספק שהגג הבנוי בחצר הוקם על ידי המבקש ללא היתר בניה, ומשכך הוכרע כי יש להורות על הריסתו. החלטה זו היא שעומדת במוקד הבקשה שלפני.

5.

המבקש פתח בהליכים משפטיים שונים לביטול החלטה זו. הליכים אלה, ובכללם ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, בקשה לביטול פסק דין שהוגשה לבית המשפט המחוזי, וערעור על ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין שהוגש לבית משפט זה – נדחו כולם.

6.

בסמוך להגשת הבקשה לביטול פסק הדין הגיש המבקש בקשה לעריכת משפט חוזר (להלן: הבקשה הראשונה

לעריכת משפט חוזר ). בנימוקי בקשה זו עמד המבקש על גרסתו לפיה הסכמתו להסדר הטיעון ולהוצאת צו הריסה במסגרתו ניתנה רק משום שבאי כוח המשיבה הבטיחו ליתן לגג היתר בניה. כבוד הנשיא א' ברק דחה את הבקשה בקובעו כי לא מתקיימת בה עילה לעריכת משפט חוזר (מ"ח 6734/01 וינר נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 6.11.01)).

7.

בשנת 2001, ולאחר שגילתה המשיבה שהמבקש לא הרס את הגג בהתאם לצו ההריסה שהוצא, הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין עבירה של אי קיום צו לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט י' שפסר) דחה את טענת המבקש כי הוא פירק את הגג שנבנה ללא היתר, וכן את טענתו כי הגג שעדיין ניצב בחצר הוא למעשה גג ישן בעל היתר בניה. משכך, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, וגזר עליו קנס כספי בסך 5,000 ₪; מאסר על תנאי למשך 4 חודשים שלא יעבור בתוך 3 שנים את העבירה בה הורשע; והתחייבות על סך 20,000 ₪ להימנע מהעבירה בה הורשע. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דין זה – נדחו שניהם.

8.

שעה שבקשת המבקש למתן רשות ערעור הייתה תלויה ועומדת, הגיש המבקש בקשה שנייה לעריכת משפט חוזר (להלן: הבקשה השנייה לעריכת משפט חוזר ). בבקשה זו שב המבקש והאשים את המשיבה בקנוניה ובמרמה אשר הביאו את כל הערכאות והמותבים שדנו בעניינו לקבל החלטות שגויות בקשר להוצאת צו ההריסה. על פי הנטען, עורך הדין המעורב בעניין ייצג את שכניו של המבקש לנכס, ובאותה העת השתתף בישיבות המשיבה ונטל חלק בפעילויות ציבוריות בעיריית באר שבע. כן טען המבקש כי הגג שעומד על תילו נבנה כדין ובהיתר ואילו הגג נשוא צו ההריסה הוא גג אותו המבקש הרס כנדרש. המבקש ביקש להבהיר בבקשתו השנייה לעריכת משפט חוזר כי כל שעשה היה חיזוק וחידוש מבנה הגג שהיה קיים במקום.

ההחלטה בבקשה זו ניתנה על ידי כבוד השופט א' לוי, אשר הבהיר כי ההחלטה מתייחסת רק להחלטת בית משפט השלום בבאר שבע בת"פ 6015/96 (היא ההחלטה הנתקפת) ולא להרשעתו של המבקש בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. זאת מפני שבמועד הדיון בבקשה השנייה עדיין הייתה תלויה ועומדת בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור על הרשעתו בעבירה האמורה.

לעצם העניין נקבע כי יש לדחות את הבקשה לעריכת משפט חוזר. בית המשפט לא נידרש למרבית טענותיו של המבקש, שכן אלה נבחנו כבר בגדרה של הבקשה הראשונה לעריכת משפט חוזר.

אשר לטענות המבקש בדבר ניגוד עניינים, מרמה, וקנוניה מצד באי כוח המשיבה דאז, נפסק כי ניגוד עניינים לכאורי זה, ככל שיוכח על ידי המבקש, כלל אינו מהווה "ראייה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט בהליך שהתנהל נגד המבקש על ידי המשיבה בקשר להוצאת צו ההריסה, שכן אף אם היה ניגוד עניינים, אין הוא מכשיר את הבניה הלא חוקית. בהמשך, קבע בית המשפט כי הראייה אותה ביקש המבקש לצרף בדבר פרוטוקול דיון וועדת הערר של המשיבה מיום 24.3.10 אינה בעלת נפקות, משום שאף אילו היה במקום גג ישן בעל היתר שפורק, ועליו נבנה הגג הקיים עתה במקום, מצריכה פעולה כאמור אישור בניה. כתימוכין לנימוק זה ציין בית המשפט כי בקשת המבקש לקבל היתר בניה לגג מעידה כשלעצמה על כך שהמבנה הקיים בחצר נבנה באופן בלתי חוקי, שהרי יש להניח כי המבקש כלל לא היה טורח לבקש את ההיתר אילו היה אישור לבנות במקום. אשר על כן נדחתה בקשתו השנייה של המבקש למשפט חוזר (מ"ח 884/10 וינר נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 2.8.10)).

9.

כפי שפורט בהרחבה בבקשות הקודמות לעריכת משפט חוזר שהגיש המבקש, במקביל למסכת ההליכים שנוהלה מול המשיבה בקשר עם צו ההריסה ניהל המבקש מספר רב של הליכים משפטיים נגד עורכי הדין שייצגו את המשיבה במועד עריכת הסדר הטיעון. כמו כן ניהל המבקש הליכים משפטיים נגד שכניו לנכס בו נבנה הגג שעניינם, בין היתר, הבעלות בנכס עליו בוצעה הבניה הלא חוקית.

הבקשה השלישית לעריכת משפט חוזר

10.

ביום 23.12.10 הגיש המבקש, אשר אינו מיוצג, בקשה שלישית לעריכת משפט חוזר. בבקשה דנן חוזר המבקש על בקשתו כי תבוטל החלטת בית משפט השלום בת"פ 6015/96 המאשרת את הוצאת צו ההריסה לגג וכן כי תבוטלנה כל ההחלטות המאוחרות שבאו בעקבות החלטה זו, ובכלל זה הרשעתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. בנימוקי הבקשה דנן חוזר המבקש על הטענות שטען בבקשותיו הקודמות לעריכת משפט חוזר. בכלל טענותיו, שב המבקש ומטיח טענות מרמה קשות נגד התנהלות המשיבה ובאי כוחה במועד הוצאת צו ההריסה ועריכת הסדר הטיעון. כן חזר המבקש על טענותיו כי הגג העומד במקום הוא הגג הישן שנבנה בהיתר וכל שהמבקש עשה היה לחזקו ולשפצו מבלי שהדבר מצריך אישור בניה ייעודי.

11.

לאחר הגשת הבקשה לעריכת משפט חוזר הגיש המבקש מספר בקשות להוספת ראיות ולתיקון הבקשה. בכלל הראיות הנוספות ביקש המבקש לצרף פרוטוקולי עדויות של מי שפעל מטעם המשיבה, עו"ד משה ברמץ, שנמסרו בהליכים שונים שניהל המבקש בעניין דנן. לשיטתו של המבקש הפרוטוקולים מוכיחים את טענתו כי באי-כוח המשיבה דאז פעלו בניגוד עניינים, במובן זה שהשתתפו בישיבות המשיבה שעה שייצגו את שכניו לנכס שהתנגדו כי יינתן למבקש היתר הבניה.

ראיה נוספת אותה ביקש המבקש לצרף הינה פרוטוקול ועדת הערר של הוועדה המקומית מיום 24.3.10 המלמד, לטענתו, שבעבר היה היתר בניה לגג. כמו כן ביקש הוא לצרף אישור תשלום היטל השבחה בגין אותו הנכס.

נוסף לראיות אלה, ביקש המבקש לצרף את ההחלטה בב"ש (ב"ש) 417/91 וינר נ' רג'ר

(לא פורסמה, 16.5.91), שניתנה על ידי כבוד השופט י' רבי ועסקה בהוצאת צו ההריסה המנהלי לגג בגלגול הראשון של הפרשה. המבקש טען כי החלטה זו מוכיחה את טענתו כי הגג נשוא כתב האישום הוא גג ישן שנבנה בהיתר.

בבקשה נוספת ביקש המבקש לצרף את פסק הדין בת"א (ב"ש) 4074-05 וינר נ' שרוט

(טרם פורסם, 2.6.10) שניתן על ידי כבוד השופט ב' אזולאי, המכריע בסכסוך הבעלות בנכס עליו נבנה הגג לטובת המבקש. לעמדת המבקש, ההחלטה הנתקפת התקבלה על יסוד מידע מוטעה וכוזב שמסרה המשיבה לבית המשפט בסיכומיה, לפיו המבקש פלש לקרקע עליה נבנה הגג. המשיב סבור כי עתה, משהוכרע סכסוך הבעלות בקרקע לטובתו, מוכיח הדבר את טענות המרמה והטעיית בית המשפט שהמבקש טען במהלך כל ההליכים נגד המשיבה.

בנוסף, ביקש המבקש מבית המשפט להורות למשיבה להגיש את ההעתק המקורי של התצהיר שיוחס למבקש, אשר העתק ממנו צורף כנספח ג' לתשובת המשיבה. ביום הגשת התצהיר המקורי כמבוקש הגיש המבקש "הודעה דחופה ובקשה לחיוב המשיבה בהוצאות משפט בגין מרמה והטעיית בית המשפט בכוונה תחילה", בה טען כי העותק של התצהיר שהוגש כעותק המקורי הינו מזויף. כתימוכין לטענה זו הפנה המבקש להודעה שהגיש עו"ד ברמץ לבית משפט השלום בבאר שבע בת"א 1874/96 וינר נ' שרוט שניתנה בהקשר לעדותו של עו"ד ברמץ באותו העניין, ובה נאמר כי התצהיר המקורי נמצא בתיק מוצגים של עניין אזרחי אחר שהתנהל בבית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 595/92).

תגובת המשיבה

12.

המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות. היא נימקה את עמדתה בכך שהמבקש התייחס בבקשתו למנגנון של משפט חוזר כאל ערעור נוסף, שכן ערכאות רבות דנו בעניינו של המבקש ודחו את טענתו כי צו ההריסה נשוא ההחלטה הוצא שלא כדין ועל יסוד מרמה של המשיבה או מי מטעמה כלפיו.

לעצם טענותיו של המבקש, השיבה המשיבה כי הטענה לפיה הגג הבנוי כיום הוא "הגג הישן" לו יש היתר בניה כבר נידונה ונדחתה בכל הערכאות השיפוטיות שדנו במקרה. המשיבה הוסיפה כי המבקש חזר על הטענה שלא התקיימו בעניינו התנאים להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, אף על פי שטענה זו נדונה בבית משפט השלום עוד במסגרת ההחלטה הנתקפת. אשר לטענת המבקש כי החלטת בית משפט השלום נסמכה על סכסוך הבעלות שהוכרע לטובתו אך לאחרונה, טוענת המשיבה כי קיומו של הסכסוך האזרחי היה לכל היותר נסיבה רלוונטית לעניין הפעלת שיקול דעתו של בית משפט השלום בקבלת ההחלטה הנתקפת, אך לא היה בגדר נימוק להוצאת צו ההריסה, אשר הוצאתו נעשתה מכוח הסכמת הצדדים על פי הסדר הטיעון.

המשיבה ביקשה להטיל על המבקש הוצאות כבדות נוכח השימוש לרעה שהוא עושה, לדבריה, בהליכי משפט ונוכח מספר הליכי הסרק בהם נקט בניסיון נואש לבטל את ההחלטה למתן צו הריסה לגג שנבנה על ידו באופן בלתי חוקי.

דיון

13.

טרם אדון בבקשה לגופה, אבקש להעיר כי בשונה מבקשותיו הקודמות של המבקש לעריכת משפט חוזר, הפעם הוגשה הבקשה לאחר שהסתיימו כל ההליכים המשפטיים בעניין, הנוגעים להרשעתו של המבקש לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, כך שהפעם מדובר במקרה "שנפסק בו סופית" לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

14.

עם זאת, הגם שהבקשה עומדת בתנאי מקדמי זה, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. עיון בבקשה הראשית ובבקשות הנלוות, וכן בנספחים שהוגשו, מעלה כי המבקש חוזר על טענות שטען למן תחילת ההליכים המשפטיים בעניין צו ההריסה הנדון וזאת בפני ערכאות שונות ובפני מותבים שונים. כך גם המסמכים אותם ביקש המבקש לצרף בבקשותיו הרבות להוספת ראיות ולתיקון הבקשה לעריכת משפט חוזר כבר הוצגו ונבחנו על ידי הערכאות השונות שדנו בעניין. כידוע, נקודת המוצא לדיון בבקשה לעריכת משפט חוזר היא ש משפט חוזר אינו בבחינת "ערעור נוסף" ואינו משמש במה להעלאת טענות או ראיות שהיו מונחות בפני מותבים שונים, בערכאות השונות, ובכלל זה בית המשפט העליון, שדנו בעניין (מ"ח 7106/00 סוסן נ' מדינת ישראל , נד(4) 695, 701 (2000); מ"ח 5419/02 אלישיב נ' מדינת ישראל , פס' 6 (לא פורסמה, 1.7.02); מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 357, 368 (1999)).

משכך, לא אדרש לכלל טענותיו של המבקש החוזרות על שכבר נידון בהליכים השונים שניהל המבקש בנושא מתן צו ההריסה לגג.

15.

בהמשך לכך, יש להדגיש כי אין מקום להידרש לטענות המבקש הנוגעות לעילות ששימשו יסוד לבקשותיו הקודמות לעריכת משפט חוזר ונדחו על ידי בית משפט זה, נוכח תקנה 8 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957, לפיה מקום ש"סירב נשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, לא תוגש בקשה נוספת או אחרת בשל עילה ששימשה יסוד לבקשה שסירבו לה". אכן, בעניינו נראה כי שתיים מטענותיו המרכזיות של המבקש כבר הועלו על ידו בבקשות הקודמות לעריכת משפט חוזר.

הטענה האחת עליה חוזר המבקש הינה כי הסכמתו להסדר הטיעון הושגה במרמה על ידי המשיבה, משום שהיא הבטיחה הבטחת שווא ליתן לו היתר בניה לגג. טענה זו נדונה בהרחבה ונדחתה על ידי כבוד הנשיא א' ברק במסגרת החלטתו בבקשה הראשונה לעריכת משפט חוזר. אף כבוד השופט א' לוי התייחס לטענה בהחלטה בבקשה השניה. משאלו הם פני הדברים, אינני נדרשת לדון בשלישית בטענה דנן. למעלה מן הצורך יאמר כי מקובלת עליי הנמקתו של כבוד השופט א' לוי שציין כי אף אם היה עולה בידי המבקש להוכיח את טענותיו הקשות בדבר מרמה, ניגוד עניינים והטעיית בית המשפט, הרי שאין הדבר מהווה "משום ראייה חדשה בהליך שהתנהל נגד המבקש" (פסקה 8 להחלטתו של השופט לוי בבקשה השניה), שיש בה כדי לשנות את תוצאות ההחלטות שהתקבלו בעניינו של המבקש לטובתו. מכל מקום סבורה אני כי בנסיבות העניין דנן אין בטענה זו כדי לשנות את הקביעה בנוגע לבניה הבלתי חוקית שביצע המבקש בגג ולצו ההריסה שהוצא בגין בניה זו.

אף טענתו של המבקש כי בנכס נבנו שני גגות, כאשר הגג שעדיין עומד על תילו הוא הגג הישן שנבנה כדין אותו המבקש רק השביח, נדונה ונדחתה במסגרת ההחלטה בבקשה השנייה לעריכת משפט חוזר. בהמשך לכך, גם הראיות שביקש המבקש להוסיף כתימוכין לטענה דנן, ובהן פרוטוקול וועדת הערר ופסק הדין בת"פ 417/91, הוצגו בפני בית משפט זה, ואף בפני מותבים נוספים שדנו בעניין, ולא נמצאו כמוכיחות את טענת המבקש כי הגג הבנוי בנכס נבנה כדין.

משכך, אין מקום להידרש לטענות אלה בשנית.

16.

ראיה חדשה אותה ביקש המבקש לצרף לבקשה דנן היא פסק הדין בת"א (ב"ש) 4074/05 וינר נ' שרוט

המכריע לטובת המבקש בסכסוך הבעלות בינו לבין שכניו בנכס עליו בנוי הגג. על פי טענת המבקש, בכוחה של ראיה זו לשנות את תוצאות ההליך לטובתו לפי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. המבקש נימק כי התמקדות המשיבה בסכסוך הבעלות בסיכומים שהוגשו מטעמה לבית משפט השלום טרם התקבלה ההחלטה הנתקפת, היא שגרמה לבית המשפט ליתן תוקף לצו ההריסה לגג באופן שגוי. משכך, עתה, משהוכרע סכסוך הבעלות לטובתו, באופן המעיד, לטענת המבקש, על כך שהמשיבה הטעתה את בית המשפט בסיכומיה - נשמט הבסיס להוצאת צו ההריסה.

הכרעת סכסוך הבעלות בנכס לטובת המבקש אינה משנה את עצם מעשה הבניה הלא חוקית של הגג אשר בגינו נתן בית משפט השלום תוקף לצו ההריסה. אכן, עיון בסיכומי המשיבה בקשר להחלטה הנתקפת מעלה כי המשיבה ציינה בסיכומים את סכסוך הבעלות בנכס כנסיבה התומכת בבקשתה לאשר את צו ההריסה. עם זאת, נימוקי ההחלטה הנתקפת אינם כוללים התייחסות לסוגיית הבעלות כנסיבה רלוונטית להוצאת צו ההריסה, אלא רק להסדר הטיעון ולבניה הלא חוקית שביצע המבקש בנכס. אם כן, אף אם סכסוך הבעלות צוין בסיכומי המשיבה כנסיבה התומכת את בקשתה להוצאת הצו, הרי שלא בכך תלה בית המשפט את נימוקי ההחלטה הנתקפת המתייחסת להסדר הטיעון ולעצם מעשה הבניה הלא חוקית של הגג, מבלי שהיא זוקפת לחובת המבקש את סכסוך הבעלות בנכס ומבלי שהיא עומדת על נסיבה זו כאחד הנימוקים למתן צו ההריסה. משכך, אין בפסק הדין שקובע כי המבקש הוא בעלי הנכס בו נבנה הגג ללא היתר כדי לערער את מערך הראיות שעל בסיסן התקבלה ההחלטה הנתקפת ליתן צו הריסה לגג באופן המצדיק את קבלת הבקשה לעריכת משפט חוזר בעילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט (ראו והשוו: מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.9.2005); מ''ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ''ד מ''ח לח(3) 498 (1984)).

17.

עוד יאמר כי יש לדחות מכל וכל את טענתו החמורה של המבקש כי התצהיר המקורי שהגישה המשיבה, לבקשתו שלו, זויף. ראשית, תצהיר זה כבר נדון בהליכים שהתנהלו בעניין דנן, כך למשל בערעור שהגיש המבקש על פסק הדין המרשיע (ע"פ 7402/04 (ב"ש) וינר נגד מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.2.09)). לפיכך, אם היו למבקש טענות זיוף בעניין התצהיר היה עליו להעלותן בשלב מוקדם הרבה יותר של ההליכים, כך שלמעשה, משעלתה הטענה בשלב כה מתקדם מטיל הדבר ספק באמיתותה. עוד יאמר שטענת הזיוף דנן נטענה מבלי שהתימוכין שהציג המבקש מוכיחים אותה. כך למשל, האמור בהודעתו של עו"ד ברמץ, שצורפה כנספח להודעה הדחופה שהוגשה מטעם המבקש נאמר על יסוד ידיעתו האישית של עורך הדין, ומשכך, אין בו די כדי להטיל ספק במקוריותו של התצהיר שהוגש. יתרה מכך, אף אם היה עולה בידי המבקש להוכיח את הטענה דנן ברמת ההוכחה הנדרשת – ולא כך הדבר – אינני סבורה כי סוגיית אמיתות התצהיר שייכת לעניין הנדון, מפני שאף אם לא היה חותם המבקש על התצהיר האמור, אין הדבר משנה את העובדה כי המבקש בנה ללא היתר, ועל אף שהודה בכך במסגרת הסדר הטיעון – לא הרס את הגג.

18.

לסיום, יוער כי בקשתו של המבקש רצופה בטענות בדבר מרמה וקנוניה מצד המשיבה והפועלים בשירותה כלפיו. זאת בלשון צינית, משולחת-רסן וללא כל בסיס לטענותיו הגורפות. מוטב היה לטענותיו שלא תיטענה, מכל מקום לא בדרך בה נטענו, באשר לא הוצג להן כל בסיס. חככתי בדעתי, אך החלטתי בסופו של דבר לא להטיל על המבקש הוצאות כבקשת המשיבה. עם זאת, אעיר כי אין הדעת נוחה כלל מהתנהלות המבקש במהלך ההליכים המשפטיים נשוא צו ההריסה, ומוטב היה למבקש שיבחן מעשיו והתנהלותו לפני שהוא מטיח האשמות חמורות בעלמא.

דין הבקשה, אפוא, להידחות.