מ"ח 884/10 יוסי וינר נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה שנייה של המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר.

הרקע

1.

ביום 3.07.97 הודה המבקש בפני בית-משפט השלום בבאר-שבע בבנייה ללא היתר, במסגרת הסדר טיעון (ת"פ

(ב"ש) 6015/96

מדינת ישראל נ' וינר (לא פורסם, 03.07.97)). בהסכמת הצדדים, ובגדרה של בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, הוצא צו הריסה לתוספת הבנייה שהקים המבקש – זאת, ללא הרשעתו. המבקש שב ופנה לבית-משפט השלום בבקשה לביטול צו ההריסה, אך זו נדחתה. על החלטה זו ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי, שם הסכימו הצדדים כי הדיון יוחזר לבית-משפט השלום לצורך בחינה בשנית של ההחלטה בדבר הוצאת צו הריסה. בית-משפט השלום הותיר את הצו על כנו, ובהמשך נדחו גם ערעורו של המבקש על כך, ובקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (רע"פ 6912/00 וינר נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 5.11.00)). או אז עתר המבקש לקיומו של משפט חוזר, ובקשתו נדחתה ( הנשיא א' ברק, מ"ח 6734/01 וינר נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 06.11.01)). המבקש לא קיים את הצו השיפוטי שהורה לו להרוס את המבנה, ובקשת רשות ערעור שהגיש על הרשעתו בגין אי קיום הצו, עודנה תלויה ועומדת בפני בית-משפט זה (רע"פ 2592/09).

ההליכים בעניינו של המבקש

2.

מסכת האירועים בעניינו של המבקש פורטה בהרחבה בבקשתו הראשונה למשפט חוזר, ועל כן אעמוד רק על עיקריה. מן היום בו הורה בית-משפט השלום על הריסת המבנה שבנה, פעל המבקש למנוע את רוע הגזירה בשלל הליכים משפטיים, אשר בבסיס כולם עומדת תפיסתו כי הוא נפל קורבן למזימה שרקם נגדו אחד מעורכי-הדין המעורבים בפרשה. בתוך כך טען המבקש, כי הסכים להסדר הטיעון – בגדרו כאמור לא הורשע בעבירה פלילית – נוכח הבטחה מפי בא-כוחה של עיריית באר-שבע, שיקבל היתר בנייה לאחר שיגיש בקשה מתאימה לרשויות. אולם, בקשתו זו נתקלה בסירוב אשר מקורו הנטען גם הוא במזימה האמורה. טענותיו של המבקש נדחו בערכאות השונות, הואיל ולא עלה בידו להוכיח את קיומה של אותה מזימה או להצביע על פגם שנפל בצו ההריסה.

3.

במקביל להליכים נגד צו ההריסה, פעל המבקש גם ישירות נגד עורך-הדין הנזכר. טענתו היא כי אותו אדם, אשר ייצג את המתנגדים לבקשת היתר הבניה שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה, פעל במקביל ותוך ניגוד עניינים בתפקידים ציבוריים בעיריית באר-שבע ובוועדה המקומית לתכנון ובנייה. במסגרת זו הגיש המבקש תביעה אזרחית נגד עורך-הדין; ניהל הליך נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה; הגיש תלונה נגד עורך-הדין במשטרת ישראל, ומשזו החליטה לסגור את התיק עתר לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5993/00 וינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 01.11.00)); המבקש אף התלונן נגד עורך-הדין בלשכת עורכי-הדין, ומשנדחתה תלונתו הגיש עתירה גם נגד האחרונה (בג"ץ 4198/00 וינר נ' ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע (לא פורסם, 04.12.01)). גם בהליכים אלה – כולם – לא עלה בידו של המבקש להשיג את מטרתו ולהוכיח כי אותו עורך-דין פעל בניגוד עניינים, או כי נקשרה קנוניה נגדו.

הבקשה הראשונה למשפט חוזר

4.

בבקשתו הראשונה למשפט חוזר, עמד המבקש על גרסתו לפיה הסכים להסדר הטיעון נוכח הבטחת העירייה ליתן היתר לבנייה. בנוסף, הוא טען כי לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את הקנוניה בפני הערכאות השונות, ועל כן לא עלה בידו להראות כי לא היה בסיס לכתב-האישום שהוגש נגדו. במסגרת הבקשה עתר המבקש להצגתן של ראיות חדשות – אך גם ניסיון זה נדחה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה כי עניינו של המבקש אינו עונה להגדרת "עניין פלילי" כדרישת העילות לקיומו של משפט חוזר בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, הואיל והמבקש לא הורשע כלל בעבירה באותה עת, ולו בשל כך דין הבקשה להידחות. מכל מקום, נטען כי גם לגופם של דברים אין בבקשה ממש.

בהחלטתו קבע הנשיא ברק כי הבקשה אינה מקיימת אף לא אחת מהעילות לקיומו של משפט חוזר, בהתאם לסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט. נקבע, כי השאלה אם יש לאפשר למבקש לחזור בו מהסכמתו להסדר הטיעון, נדונה פעם אחר פעם בערכאות ונדחתה, בין היתר, מן הטעם שהמבקש הביע את הסכמתו להסדר בפני בית-משפט השלום וגם בפני בית-המשפט המחוזי (עמוד 5 להחלטה מיום 6.11.01). עוד ציין הנשיא, כי בית-המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שעורך-הדין אותו מאשים המבקש בקנוניה, כלל לא נכח בישיבה הרלוונטית לעניינו בועדת התכנון והבנייה, בשונה ממה שטען המבקש, וכי לא הונחה תשתית ראייתית שבכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו (שם, בעמוד 6). לבסוף, נקבע כי לא נגרם למבקש עיוות דין אשר יצדיק את קיומו של משפט חוזר, הואיל וניתנו למבקש הזדמנויות רבות להעלות את טענותיו, לא רק בהליכים נגד צו ההריסה, אלא גם בשלל ההליכים בהם נקט, ונוכח העובדה כי המבקש היה מיוצג על-ידי עורך-דין בהליכים בהם הודה ואשרר את הסדר הטיעון (עמוד 7 להחלטה). משנמצא כי אין בטיעוניו של המבקש כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר, לא ראה בית-המשפט צורך לבחון את עמדתו העקרונית של היועץ המשפטי בדבר האפשרות להגיש בקשה למשפט חוזר במקרה כמו זה של המבקש (עמ' 4 להחלטתו).

הבקשה הנוכחית

5.

המבקש עותר "לבטל מיד את כל פסקי הדין הפליליים שניתנו נגדי ולהורות על משפט חוזר", או לחלופין, להודיע כי הוא זכאי בדין. הוא חזר על העמדה לפיה כל ההליכים נגדו נוהלו על בסיס מרמה של אותו עורך-דין, והפעם הוא טוען כי יש בידיו ראיות חדשות אותן הוא מבקש להגיש לבית המשפט, ואלו הן: עדותו של עורך-הדין במשטרה בה הוא מאשר כי ייצג את לקוחותיו בהליכים בפני ועדות התכנון והבנייה. זאת, לגרסת המבקש, בה-בשעה שהוא כיהן בתפקידים ציבוריים בעיריית באר-שבע ובוועדות התכנון; מסמך שהוגש לבית-המשפט המחוזי במסגרת הליך אזרחי אותו מנהל המבקש, בו מאשר עורך-הדין כי השתתף בשלוש ישיבות של ועדות התכנון והבנייה, שהזכיר המבקש בכתב-תביעתו; ולבסוף, פרוטוקול של ועדת ערר מחוזית אשר דנה בעניינו של המבקש, בה לטענתו יש כדי להוכיח כי בנה את התוספת למבנה כדין.

עמדת המשיב

6.

המשיב סבור כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר, ובנסיבות אלו לא נדרשת הכרעה בשאלה אם ניתן לעתור לקיומו של משפט חוזר מקום בו לא מ דובר

בהרשעה, אלא בהליך לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה. לגופם של דברים, עמדת המשיב היא כי ראיותיו החדשות של המבקש היו ידועות בעבר, והן מוגשות בשיהוי ניכר שדי בו כדי לדחות את הבקשה. מעבר לכך, המשיב סבור כי אף אם ראיות אלו היו מונחות בפני הערכאות שדנו בפרשה, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש, הואיל והנאמר בהן אינו משליך על השיקולים שעמדו ביסוד הוצאת צו ההריסה.

דיון

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, נחה דעתי כי דינה להידחות. מרבית טענותיו של המבקש נבחנו כבר בגדר בקשתו הראשונה, ואין מקום להידרש להן בשנית. זאת, נוכח הוראת תקנה 8 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957, הקובעת כי:

" סירב נשיא בית המשפט העליון להורות על משפט חוזר, לא תוגש בקשה נוספת או אחרת בשל עילה ששימשה יסוד לבקשה שסירבו לה."

בכל הנוגע לראיותיו הנוספות של המבקש, אשר לא עמדו לנגד עיניו של הנשיא ברק

בהחלטתו, גם אלו אינן בהן להקים עילה לקיומו של משפט חוזר. סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט קובע:

(א)

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית , אם ראה כי נתקיים אחד מאלה ( ההדגשה הוספה ).

מתברר אם כן כי השגותיו של המבקש, ככל שהן נוגעות להליך שעודנו תלוי ועומד בעניין הרשעתו באי קיומו של צו ההריסה, אינן מתייחסות לעניין ש"נפסק בו סופית", ומשכך לא יכולות להקים עילה למשפט חוזר. מסקנותיי באשר לבקשתו של המבקש מתייחסות אפוא רק להליך הקודם שהתנהל בעניינו – הוא הליך שהסתיים ללא הרשעה.

8.

בהמשך, מפרט סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט את העילות לקיומו של משפט חוזר, ואלו הן:

(1)

בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2)

הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3)

אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4)

נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

על פי השקפת המבקש, הראיות שבידיו מלמדות כי עורך-הדין שטיפל בהתנגדויות לבקשותיו להיתר בנייה פעל בניגוד עניינים בין תפקידיו הציבוריים לעיסוקיו הפרטיים. טענה זו איננה דורשת בחינה, שכן נחה דעתי שאף אם היתה נכונה, אין בה כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. בניגוד עניינים מעין זה אין משום ראייה חדשה לעניין ההליך שהתנהל נגד המבקש . בהליך זה הודה המבקש, לא אחת, כי בנה ללא היתר – ולפיכך אין בראיות אלו " כדי לשנות את תוצאות המשפט" לטובתו.

אף בטענת המבקש כי יש בידיו ראיות לכך שבנה כדין, אין ממש. המבקש מפנה לאמירה בפרוטוקול ועדת הערר מיום 24.03.10, בה נאמר כי "בשנת 90 הוציא היתר לגג". באמירה זו אין משום ראייה לכך שתוספת הבנייה נעשתה לפי היתר. המבקש טען כי התחיל בשנת 1991 לשפץ את ביתו, שכן ידע כי לגג הישן ניתן היתר. אולם, המבקש הוסיף כי הגיש בקשה להיתר לשיפוץ הגג הישן והחלפתו בחדש. ולבסוף, הוא ציין: "בסופו של יום, פירקתי את הגג החדש שהיה אמור להחליף את הגג הישן... ונשארתי עם הגג הישן, בעל היתר בנייה שהוצא ע"י העירייה, 4636, עוד בשנת 1970" (עמוד 6 לבקשתו. ההדגשה הוספה). והרי די בדברים אלה כדי לאשר שהוא ביצע עבודות בניה ללא היתר . הטענה בדבר היתר שניתן לגג הישן אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, הואיל וככל שהיה היתר הוא לא התייחס לתוספת הבנייה החדשה, ולו המצב היה שונה, לא היה המבקש טורח לבקש היתר חדש. בנסיבות אלו התקשיתי להשתכנע כי למבקש נגרם עיוות דין.

9.

לסיכום, ניכר בו במבקש כי הוא מתקשה להשלים עם תוצאתם של ההליכים בעניינו, אולם, גם זאת יש לזכור - המבקש לא הורשע בעבירה כלשהי, ועל כן גם אם היה מתקיים משפט חוזר לא היה ניתן להורות על "זיכויו". מכל מקום, ההליך עליו משיג המבקש לא רק שהפך לחלוט לפני שנים רבות, אלא שתוצאותיו המעשיות כיום הן בלתי-הפיכות משהרס המבקש, לטענתו, את תוספת הבנייה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.