רע"פ 2592/09 יוסף וינר נ. עיריית באר שבע

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 7402/04, כבוד השופטים י' פלפל - נשיא, נ' הנדל ו- ר' יפה-כ"ץ ) מיום 25.2.2009 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (ת.פ. 4950/01, כבוד השופט י'

שפסר ).

תחילת הפרשה נשוא בקשה זו הוא ביום 12.2.1991 כאשר הוצא צו הריסה מנהלי כנגד המבקש בגין בניית קירוי חצר בלוחות פח ללא היתר (להלן: הגג ). לאחר שהמבקש הגיש בקשה לביטול הצו וכן ערעור ובקשת רשות ערעור על ההחלטה לדחות את בקשתו, הוא חתם על תצהיר שבו הוא אישר כי פירק את הגג והתחייב לא לבנות אותו בשנית ללא היתר. למרות התחייבות זו, הוא לא הסיר את הגג ולכן ביום 25.12.1996 הוגש כנגדו כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של בצוע עבודה במקרקעין ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). לפי המתואר בכתב האישום (להלן: כתב האישום הראשון ) המבקש הקים גג שלא כדין ברחוב החלוץ 96 פינת הדסה 45 בבאר שבע. ביום 3.7.1997 במהלך הדיון בבית משפט השלום בבאר שבע (ע"פ 6015/96) הוסכם כי לאור הודאת המבקש במיוחס לו בכתב האישום הראשון, כתב האישום יימחק ובמקומו ניתן באותו יום צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק. המבקש הגיש בקשה לביטול החלטה זו, ובקשתו נדחתה. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לדחות את בקשתו ובמסגרת הדיון בערעור, ביום 7.1.1998 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה יוחזר הדיון לבית משפט השלום על מנת שישמע את טענותיהם בקשר לצו ההריסה. בית משפט השלום קיים דיון נוסף והחליט להותיר את ההחלטה בעניין צו ההריסה על כנה. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו, אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי וכן בקשה למתן רשות ערעור ובקשה למשפט חוזר לבית משפט זה אשר אף הן נדחו. לאחרונה הגיש המבקש בקשה נוספת למשפט חוזר אשר אף היא נדחתה (מ"ח 88410).

ביום 4.7.2001 הוגש כנגד המבקש כתב אישום אשר מייחס לו עבירה של אי קיום צו בית המשפט, לפי סעיף 210 לחוק (להלן: כתב האישום השני ). לפי הנטען בכתב האישום השני, הוא כתב האישום נשוא בקשה זו, המבקש הצטווה להרוס את הגג ברחוב הדסה 43 בבאר שבע אך לא עשה כן. לאחר קיום דיון הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו וגזר עליו עונש של קנס בסך 5,000 ש"ח; ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע; וכן חתימה על התחייבות בסך של 20,000 ש"ח להימנע מעבירה על הוראת סעיף 210 לחוק. בית המשפט קבע, כממצא עובדתי, כי המבקש לא קיים את צו ההריסה השיפוטי שהוצא בעקבות הסדר הטיעון בין הצדדים.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וכן את רובן של הבקשות הרבות שהגיש המבקש במסגרתו. בית המשפט קבע כי עיקר טענותיו של המבקש עניינן בממצאי עובדה ומהימנות אשר קבע בית משפט השלום וכי הוא לא מצא מקום להתערב בהם. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה אין זהות בין הנכס המוזכר בכתב האישום הראשון לבין הנכס המוזכר בכתב האישום השני וקבע כי מדובר באותו הנכס. לעניין גזר הדין, קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש מתון ביותר שאף נוטה לקולא.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה חוזר וטוען המבקש טענות מטענות שונות אשר המרכזיות שביניהן הן כי הנכס שהוזכר בכתב האישום הראשון (ברחוב הדסה 45) אינו אותו הנכס שמוזכר בכתב האישום השני (רחוב הדסה 43); כי יש בידו היתר לבניית הגג; וכי יש לזכותו, בין היתר, לאור האמור בהחלטה בבקשה השנייה למשפט חוזר.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות מן הטעם שהיא לא מגלה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית וכי גם לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה כיוון שלמעשה מדובר באותו נכס וכי לא ניתן לומר כי כתב האישום השני היה שגוי.

בתגובתו לתגובת המדינה חוזר המבקש וטוען כי קיים בעניינו השתק פלוגתא ומעשה בית דין אשר מוכיחים כי הוא פירק את הגג שנבנה שלא כדין. כן טוען המבקש טענות שונות הנוגעות לניגוד העניינים של עו"ד וידבסקי אשר לטענתו השתתף בישיבות של הועדות לתכנון ובנייה, אשר בהם היה חבר, כמייצג את המתנגדים לתוספת הבנייה בנכס. לבסוף, המבקש חוזר וטוען טענות הנוגעות לעסקת הטיעון בת.פ. 6015/05 במסגרתה הודה בביצוע העבירה והסכים להוצאת צו הריסה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתגובה לתגובה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש מעלה טענות רבות אשר עניינן בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור לא מתערבת, לרוב, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כלל זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בערכאת ערעור בגלגול שלישי. לא שוכנעתי כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה מושרשת זו. בית משפט השלום קבע, לאחר שהתרשם מהעדים שהעידו בפניו ומהראיות שהציגו הצדדים, כי המבקש לא קיים את צו ההריסה השיפוטי ולא מצאתי מקום להתערב במסקנה מבוססת זו. טענת המבקש לפיה יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בשל העובדה כי אין זהות בין הכתובת הרשומה בכתב האישום הראשון לבין זו הרשומה בכתב האישום השני – אף היא דינה להדחות. בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה מדובר באותו נכס וכי אף המבקש בעצמו התייחס לשתי הכתובות ללא הבחנה בהליכים השונים שקדמו לבקשה זו. המבקש טוען טענות נוספות אשר עוסקות בצו ההריסה שהוצא כנגד הגג שנבנה ללא היתר ולעסקת הטיעון שקדמה להוצאת צו. טענות אלה אינן רלבנטיות להליך נשוא בקשה זו וזאת כיוון שקיים פסק דין חלוט אשר מאשר את הוצאת הצו המנהלי. לבסוף, אין בידי לקבל אף את טענת המבקש לפיה יש לראות בהחלטה של חברי השופט א' א' לוי במ"ח 884/10 כמעשה בית דין. בהחלטה נכתב במפורש כי "מסקנותיי באשר לבקשתו של המבקש מתייחסות אפוא רק להליך הקודם שהתנהל בעניינו" ולכן לא ניתן ללמוד מהן לענייננו.

סוף דבר הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 4.6.2009 בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה נשוא בקשה זו – מבוטלת בזאת.

מועד תחילת מנין הימים לביצוע צו ההריסה יחל בתום 30 יום מהיום.