ע"א 10017/04 יוסף בלייכר נ. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) בת"א 11275/97 מיום 26.9.94, בגדרו חייב את המערער והמשיבה 2 לשלם למשיבה 1 סך של 2,296,239 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן בהוצאות בסך 100,000 ש"ח.

בשנת 1986 נכרת בין המשיבה 2 (להלן – החברה ) והמשיבה 1 (להלן – המדינה ) חוזה לפיו תרכוש המדינה מהחברה, שהמערער הוא בעל מניות ומנהל בה, 28 יחידות דיור בטבריה (להלן – החוזה ). בחודש יולי 1990 נכרת בין החברה לבין המדינה חוזה לפיו בוטלה רכישתן של 13 מתוך 28 היחידות, משום שנבנו שלא כדין ובניגוד למוסכם (להלן – חוזה הביטול ). בחוזה הביטול נקבע אופן ההשבה בין הצדדים בגין הביטול, ונקבע בו, בין היתר, כי החברה תשיב למדינה את הכספים שקיבלה בגין יחידות אלו.

בהמשך הדרך סברה המדינה כי החברה אינה עומדת בחובותיה על פי חוזה הביטול, והגישה תביעה לבית המשפט המחוזי, שבה תבעה כי המערער יחוייב באופן אישי בגין מחדלי החברה. זאת, בין היתר, משום שהוא פעל בנאמנות או שליחות של החברה, מכר את 13 יחידות הדיור בלא להעביר את כספי החוב למדינה כמוסכם, והורה לבנק שלא לכבד המחאה שמסר למדינה במעמד חתימת הסכם הביטול (להלן – ההמחאה ). כן נטען כי המערער השתמש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות את המדינה.

בית המשפט קבע כי יש הצדקה לביצוע "הרמת מסך" בין המערער והחברה, וכן כי ניתן להטיל עליו אחריות אישית בגין פעולותיו כאורגן של החברה. בית המשפט קבע, בין היתר, כי המערער ידע שההמחאה לא תכובד על ידי הבנק וכי ההמחאה ניתנה לכיסוי חובות החברה למדינה, ולא כהמחאת ביטחון כפי שטען המערער.

המערער אינו חולק כי אם העובדות

היו כפי שקבע אותן בית משפט

קמא, הרי שהרמת המסך והטלת האחריות האישית היו מוצדקות. ערעורו נסב על קביעותיו העובדתיות של בית משפט

קמא, בטענו כי המערכת העובדתית שבבסיס פסק הדין היא "פרי הירהוריו" של בית המשפט.

אין צורך לחזור על ההלכה, ששורשיה נטועים עמוק, לפיה ערכאת ערעור לא תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. לאחר שבחנו את טענות הצדדים שנשמעו לפנינו, באנו למסקנה כי אין בידינו להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה "אין כל בסיס לטענת הנתבע [המערער] בכתב הגנתו כי לא ידע שההמחאה לא תכובד על ידי הבנק". משכך, לא ראינו להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, בכל הנוגע לחיובו האישי של המערער.

עם זאת, סבורים אנו כי סכום ההוצאות שהטיל בית המשפט על המערער הינו גבוה. על כן אנו מפחיתים אותו ומעמידים את ההוצאות על סך סכום כולל של 30,000 ש"ח. אין צו להוצאות בערעור.