פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
ע"א
1051/98 - ד'
בפני:
כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי
המערער
ות
:
1. עירית בני ברק
2.
אררט חברה לביטוח בע"מ
נגד
המשיבים
:
1.
אורי ג'יבלי
2.
אורטל שרותי כח אדם בע"מ
3.
גיא הידראוליקה בע"מ
בקשה למחיקת ערעור
ובקשה
להארכת המועד להגשתו
בשם
המערערות: עו"ד משה זינגר
בשם
המשיבה השניה: עו"ד א. שור
החלטה
צודק בא כוח המשיבה השניה, כי דין הערעור נגד מרשתו להימחק מחמת האחור בהגשתו.
בתאריך 22.1.97 ניתן בבית משפט קמא פסק דין חלקי (אשר הוכתר בכותרת "החלטה"), על-פיו נדחתה התובענה שהגיש המשיב הראשון נגד המשיבה השניה, ונקבע כי התאונה בה נפגע המשיב הראשון היא תאונת דרכים, שהחובה לפצות בגינה חלה על המערערות. מבחינתה של המשיבה השניה המדובר בפסק דין הדוחה את התביעה נגדה. על דחיית התביעה ניתן היה לערער תוך 45 ימים, אך אף לא אחד מבעלי הדין - לרבות המשיב הראשון - ראה לעשות כן. וכך נאמר לגבי מצב דברים זה בספר סדרי הדין האזרחי (ד"ר י. זוסמן, מהד' שביעית, 1995, בעמ' 758): "החלטה יכול שתהא פסק דין אם היא מסיימת את הדיון נגד מקצת בעלי הדין בלבד, ולא לגבי כולם; לגבי בעלי הדין הנוגעים בדבר, הרי זה פסק דין... כיוצא בזה החלטה שניתנה בתביעת נזיקין נגד שניים, ובית המשפט דוחה את התביעה נגד נתבע אחד, בקבעו שהוא לא הזיק ואינו אחראי למעשה נזיקין. החלטה זו מסיימת לגבי נתבע זה את הדיון והיא ניתנת לערעור כפסק דין חלקי".
יוצא, איפא, כי דינו של הערעור נגד המשיבה השניה להימחק מחמת האחור בהגשתו.
ההחלטה שניתנה בבש"א 7117/97, בהסכמת המשיב הראשון, לפיה הוארך המועד להגשת הערעור על פסק הדין מיום 5.10.97, אין עניינה לכאן, שכן היא ניתנה על רקע הבקשה לתיקון פסק הדין שהגיש המשיב הראשון. הטענה היתה, שמטעמי יעילות יש להימנע מפיצול הערעור, ולכן נוח יהא להמתין עד שתנתן ההחלטה בבקשת התיקון, שאז תוכל הודעת הערעור להתייחס הן לפסק הדין והן להחלטה בבקשת התיקון (ראה סעיף 5 לבקשה). באותה בקשה אף ציינו המערערות (המבקשות שם), כי התביעה נגד המשיבה השניה נדחתה עוד בחודש ינואר 1997, "ולכן היא יצאה אז מן הדיון".
לפיכך, לא ניתן ללמוד דבר מן ההחלטה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 5.10.97 שניתנה בבש"א 7117/97.
עתה נשאלת השאלה, אם הוכיחו המערערות קיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין מינואר 1997, אשר דחה את התביעה נגד המשיבה השניה. איני סבורה כך. מבחינתה של המשיבה השניה "נסגר התיק" לפני כשנה וחצי. התביעה נגדה נדחתה, וכל בעלי הדין סברו וקיבלו. טעותן של המערערות, שלא ערערו על פסק הדין במועד אינה יכולה להוות נימוק משכנע להארכת המועד שהוחמץ זמן רב כל כך לפני כן. כמו כן, ובמאמר מוסגר, קשה להבין מה חפץ למערערות - במובחן מן המשיב הראשון (התובע) - בערעור נגד המשיבה השניה בשאלת החבות. כך, ברור כשמש מדוע מעלות המערערות את שאלת החבות בערעור שהגישו נגד המשיב הראשון, שהרי במקרה שתתקבל טענתן הן יופטרו מאחריות, אך לא ברור האינטרס שלהן בהכנסת המשיבה השניה לתמונה (השווה: בש"א 5223/97 גאנם חאלד נ' איילון חברה לביטוח בע"מ תק-על 97(2), 70).
בשולי הדברים אעיר, כי ההפניה לתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- אינה במקומה, שכן בשלב זה טרם החל בית המשפט לדון בערעור.
סיכומו של דבר, אני נעתרת לבקשת המשיבה השניה ומוחקת את הערעור נגדה. המערערים ישלמו למשיבה השניה שכר טירחה והוצאות בסכום כולל של 2,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ג בסיון תשנ"ח
(17.6.98).
אורית אפעל-גבאי, שופטת
ר ש מ ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98010510.
O04