ע"א 7378/11 פלוני נ. המגן חברה לביטוח בע"מ

בפניי בקשה לתיקון הודעת הערעור בהליך שבכותרת.

ואלו העובדות הרלבנטיות לעניין:

1.

המערער נפגע כאשר נפל ביום 17.10.2001 מסולם של מכולת אשפה שהועמסה על משאית בה נהג, ובעקבות פגיעתו הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המשיבות 3-4 - מעבידתו של המערער וחברת הביטוח המבטחת אותה. לאחר הגשתה תיקן המערער את התביעה כך שהוסיף בה עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ) וצירף את המשיבות 1-2, אשר ביטחו את המשאית, כנתבעות.

ביום 17.6.2008 ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' ברון) "החלטה ופסק דין חלקי" ונקבע כי התאונה הינה בגדר "תאונת דרכים" כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ומשכך ונוכח עקרון ייחוד העילה דחה בית המשפט המחוזי את התביעה נגד המשיבים 3-4. ההליך הוסיף והתנהל נגד המשיבים 1-2 ובפסק דין מיום 21.7.2011 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' פרגו) את סכום הפיצוי אותו על המשיבות 1-2 לשלם למערער בגין נזקיו.

הן המערער והן המשיבות 1-2 הגישו ערעור על פסק הדין - ערעורו של המערער (הוא ההליך שבכותרת) הוגש ביום 10.10.2011 והוא טען בו כי יש להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק לטובתו; ערעורן של המשיבות 1-2 הוגש ביום 26.9.2011 (ע"א 6936/11) והוא מופנה הן כלפי ההחלטה מיום 17.6.2008 בה נקבע כי האירוע נופל לגדר "תאונת דרכים" והן כלפי פסק הדין מיום 21.7.2011 שכן לטענתן יש להפחית את סכום הפיצוי שנקבע.

2.

ביום 21.11.2012 הגיש המערער את הבקשה שבפניי לתיקון הודעת הערעור, כך שיתאפשר לו להוסיף בגדרה ערעור על פסק הדין החלקי מיום 17.6.2008 "ולאמץ את טיעוניהן של המשיבות 1-2 בעניין סיווגה של התאונה כטיעוניו שלו". המערער ציין כי הוא מגיש בקשה זו מטעמי זהירות שכן אם תתקבל טענת המשיבות 1-2 וייקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים הוא יצא קרח מכאן ומכאן. המערער מציין כי לא הגיש ערעור על פסק הדין החלקי מיום 17.6.2008 שכן בית המשפט קבע למעשה כי הוא זכאי לקבל פיצוי ובכך נתן לו את מבוקשו, ולא היה כל היגיון מצידו לערער על ההחלטה בערעור סרק. עוד טוען המערער כי אם ביחסים שבינו ובין המשיבים 3-4 מהווה ההחלטה מיום 17.6.2008 "פסק דין" הרי שיש לסווגה ככזו גם במישור היחסים שבין המשיבים 1-2 למשיבים 3-4. עוד מדגיש המערער כי בית המשפט רשאי להורות על תיקון הודעת הערעור "בכל עת" וכי יש להעדיף בענייננו שיקולי צדק מהותי על פני שיקולים פרוצדוראליים.

3.

המשיבות 1-2 מסכימות לבקשה, ואילו המשיבים 3-4 מתנגדים לה. המשיבים 3-4 מדגישים כי ביחסים שבינם ובין המערער החלטת בית המשפט קמא מיום 17.6.2008 היא בבחינת פסק דין, ואין לאפשר למערער להגיש ערעור עליה כארבע וחצי שנים לאחר המועד בו ניתן. כן מדגישים המשיבים 3-4 כי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" המצדיק להאריך את המועד להגשת הערעור בחלוף תקופה כה ממושכת.

4.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה.

בית המשפט אכן רשאי להורות על תיקון כתב ערעור "בכל עת" (תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). עם זאת, הובהר בפסיקה כי אין לאפשר בדרך של תיקון כתב הערעור עקיפה של סדרי הדין, ובכלל זאת אין לפרוץ את המועדים הקבועים בדין להגשת הליך ערעורי.

במקרה שבפנינו דומה כי אין חולק שבמישור היחסים שבין המערער למשיבות 3-4 מהווה החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.6.2008 "פסק דין" (והדבר נלמד גם מכותרת ההחלטה ומן העובדה שבסיפה להחלטה צויין מפורשות כי התביעה נגד המשיבות 3-4 (הנתבעות 1-2 בהליך דלמטה) נדחית). בהתאם יצאו המשיבות 3-4 מן התמונה וההליך הוסיף והתנהל בין המערער ובין המשיבות 1-2 בלבד - אשר כלפיהן היוותה ההחלטה "החלטה אחרת" והן היו רשאיות לערער עליה יחד עם הערעור שהגישו על פסק הדין הסופי, בהתאם להוראת תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו למשל בש"א 3223/97 חאלד נ' איילון חברה לבטוח בע"מ , פסקה 2 (24.7.1997)). אם ביקש המערער להשיג על קביעת בית המשפט לפיה המדובר בתאונת דרכים - ולו למען הזהירות שמא יוגש בסופו של יום ערעור על ידי המשיבות 1-2 ותתקבל טענתן לפיה הן אינן נושאות באחריות - היה עליו להגיש במועד ערעור או למצער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור באופן שיהיה בו להעמיד את המשיבות 3-4 על העובדה שפסק הדין שניתן בעניינן ודחה את התביעה שהוגשה נגדן אינו חלוט. עוד יצוין כי טענת המערער ממנה עולה כאילו הוא זכאי לקבלת פיצוי בכל מקרה, בין מן המשיבות 1-2 ובין מן המשיבות 3-4, ו"כל השאלה האמיתית היתה מי ישלמם לו" אינה מדויקת, שכן לו היה נקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים והתביעה נגד המשיבות 1-2 היתה נדחית, היה עליו להוכיח ביחס למשיבות 3-4 את התקיימות יסודות העילה הנזיקית אשר על פיה הגיש תביעתו. מכל מקום איני סבורה כי בנסיבות המתוארות ניתן להתגבר על האיחור הממושך בהגשת ההליך בדרך של "תיקון" הודעת הערעור, אשר כאמור לא ניתן לעקוף באמצעותו את סדרי הדין.

לבסוף אציין כי המערער לא כלל בבקשתו בקשה מפורשת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי ועל כן אין עלי להכריע בעניין, אך בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף כי בהקשר זה ניצבת בפני המערער משוכה גבוהה ביותר בדמות הסתמכותן החזקה של המשיבות 3-4 על פסק הדין החלקי אשר הפך חלוט לפני כארבע שנים ומחצה (וראו והשוו: פסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן בבש"א 6616/12 מור נ' "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 4 (11.11.2012); ע"א 1051/98 עירית בני ברק נ' ג'יבלי (17.6.1988)).

אשר על כן, אין מקום להורות על התיקון המבוקש להודעת הערעור, והבקשה נדחית, אפוא.

בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים.