פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
1313/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. המגן חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח בע"מ
3. רמניר בע"מ
4. כלל חברה לביטוח בע"מ
ערעור על החלטתה של כבוד רשמת בית
המשפט ל' בנמלך
מיום 6.2.13 בע"א
7378/11
בשם המערער:
עו"ד אילן קנר
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת ל' בנמלך
(ע"א 7378/11-ה') מיום 6.2.2013 שבה דחתה את בקשת המערער לתקן את הודעת הערעור שהגיש.
בקציר האומר, ביום 17.6.2008 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת צ' ברון ) החלטה ופסק דין חלקי (להלן: ההחלטה מיום 17.6.2008 )
במסגרת תביעה שהגיש המערער לפיצויים בגין פגיעה שארעה לו לאחר שנפל מסולם של מכולת אשפה שהועמסה על משאית בה נהג. התביעה הוגשה בראשיתה נגד המשיבות 3-4 בהיותן מעבידתו וחברת הביטוח המבטחת אותה בהתאמה ואולם לאחר הגשת התביעה הוסיף לה המערער עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה-1975 וכמו כן צרף המערער את המשיבות 1-2 כנתבעות בשל היותן מבטחות המשאית. במסגרת ההחלטה מיום 17.6.2008 קבע בית המשפט כי האירוע הנזיקי בגינו תבע המערער נכלל בגדר המונח "תאונת דרכים" וכן הורה על דחייתה של התביעה ככל שהיא הופנתה כלפי המשיבות 3-4. בהמשך לכך, ההליך נידון לפני כבוד השופט י' פרגו כאשר ביום 21.7.2011 נתן פסק דינו בתביעה בו קבע את סכום הפיצוי שבו חבות המשיבות 1-2 לשלם למערער (להלן: פסק הדין ).
ביום 10.10.2011 הגיש המערער ערעור על פסק הדין. זמן קצר קודם לכן, ביום 26.9.2011, הגישו המשיבות 1-2 אף הן ערעור על פסק הדין (ע"א 6936/11) ובו כללו גם את השגותיהן כלפי ההחלטה מיום 17.6.2008 בה קבע בית המשפט קמא כאמור כי האירוע המתואר הינו תאונת דרכים. בחלוף כשנה, ביום 21.11.2012 הגיש המערער לבית המשפט בקשה להתיר לו לתקן את הודעת הערעור שהגיש באופן שבו יערער גם על ההחלטה מיום 17.6.2008 ולהתיר לו "לאמץ את טיעוניהן של המשיבות 1-2 בעניין סיווגה של התאונה כטיעוניו שלו". המשיבות 1-2 הסכימו לבקשה אך המשיבות 3-4 התנגדו לה.
בהחלטתה דחתה הרשמת את הבקשה בציינה כי אמנם על פי תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) רשאי בית המשפט להורות על תיקון כתב הערעור "בכל עת" אך אין להתיר פעולה זו כדי "לפרוץ את המועדים הקבועים בדין להגשת הליך ערעורי". במקרה שלפנינו, קבעה הרשמת, בין היתר, כי אין מחלוקת כי ההחלטה מיום 17.6.2008 מהווה "פסק דין" ככל שהדבר נוגע ליחסים שבין המערער למשיבות 3-4 וכן כי לאחר שניתנה ההחלטה, הוסיף ההליך והתנהל רק נגד המשיבות 1-2. על כן, אף אם לטענת המערער יש להתיר לו להגיש ערעור על ההחלטה מיום 17.6.2008 כדי שלא להימצא במצב בו טענת המשיבות 1-2 תתקבל וייקבע כי התאונה אינה תאונת דרכים, הרי שהיה עליו להגיש ערעור על ההחלטה במועד או לכל הפחות להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור וזאת כדי ליידע את המשיבות 3-4 כי פסק הדין שניתן בעניינן אינו חלוט. הרשמת ציינה עוד כי הגם שהמערער לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 17.6.2008, ניצבת בפניו "משוכה גבוהה ביותר" קרי הסתמכותן של המשיבות 3-4 על ההחלטה שניתנה לפני ארבע שנים וחצי.
לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור מצאתי כי דין הערעור להידחות. זאת, משלא נמצא כי החלטת הרשמת חורגת מגדר מתחם שיקול הדעת המוקנה לה וכן היא נכונה גם לגופה. תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה לבית המשפט את הסמכות להורות על תיקון כתב הערעור בכל עת ובכלל זה גם בשלב מתקדם של ההליך המשפטי. הסמכות להורות על תיקון כתב הערעור אינה מוגבלת לעניינים מסוימים וניתן לכלול בו גם הוספת נימוקים חדשים (ראו ב"ש 63/86 ממן נ' קעטבי , פ"ד מ(1) 194 (1986)). יחד עם זאת, בבוחנו את בקשת התיקון ישקול בית המשפט בנוסף אם התיקון המבוקש אינו חורג ממסגרת העניינים שנפרשה בערכאה הדיונית והאם הוא עלול לגרום עיוות דין לאחד הצדדים או לעכב את משך הטיפול בערעור (ראו למשל בש"א 6753/10 ארנון נ' פיוטרקובסקי
(9.1.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין
אזרחי
651 (2009)). במקרה שלפנינו, כפי שקבעה הרשמת, ההחלטה מיום 17.6.2008 מהווה פסק דין בתחולתה בין המערער ובין המשיבים 3-4. לפיכך, מתן ההיתר לתיקון כתב הערעור כפי המבוקש, הלכה למעשה יקנה למערער זכות ערעור על פסק דין שניתן זה למעלה מארבע וחצי שנים. זאת לא ניתן לאפשר. הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבות 3-4 שההליך בבית המשפט קמא הסתיים בעניינן עם מתן פסק הדין כאמור גוברת בנסיבות המקרה דנן על האינטרס הנגדי של המערער לבירור ענייניו. נוכח הדברים האלה, בדין ניתנה החלטת הרשמת ואין מקום להתערב בה.
סיכומו של עניין, הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
ניתן
היום ה' באייר התשע"ג (15.4.2013).
ש ו פ ט