ע"א 1064/99 מדינת ישראל נ. כארם בן וליד חמודה

1.ה משיבים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז1977- וכן בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועבירות נוספות הכרוכות באותו אירוע.

כעולה מכתב האישום, בתאריך 29.1.99 בשעות הלילה יצאה חבורת סטודנטים מאולם שמחות בנצרת. בין בני החבורה התפתח ויכוח שגלש לחילופי מהלומות. בשלב זה התערבו המשיבים בריב והחלו תוקפים את הסטודנטים. המשיב 1 שלף סכין והחל דוקר את המתלונן מוראד. המשיב 2 הוציא אותה עת מרכבו מוט מתכת וסייע למשיב 1 לפגוע במוראד, תוך שהוא מונע מחבריו של המותקף לסייע לו. כתוצאה מהדקירות נגרם למתלונן חור בעליה הימנית של הלב, ורוטשה האונה האמצעית בריאה הימנית.

2.עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט אסא) בהחלטתו בבקשת המעצר, קבע כי יש בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיבים. עם זאת, הוסיף בזו הלשון:

"אינני סבור ולו בצל צילה של אפשרות כי קיימת מסוכנות כלשהי או חשש לשלום הציבור מצידם של מי מהמשיבים. ולא ניתן בשלב זה לשלול את חירותם".

השופט אף סבר, שאין צורך בחלופת מעצר, אך לשם "הרגעת הרוחות" קבע, כי המשיבים ימצאו במעצר בית חלקי בין השעות 19:00 עד 7:00 בבוקר וישוחררו בערבות עצמית וערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח.

על החלטה זו עררה המדינה.

3.בטיעוניו בפניי, סקר בא כוחה של המדינה, עו"ד כרמל, את הראיות לכאורה המצויות בתיק. הוא לא התעלם גם מהפגמים שנפלו בחקירה ובחומר הראיות, אך עמד על כך כי קיים בחומר פוטנציאל להרשעה.

לטענתו, קמה עילת מעצר נגד המשיבים עקב מסוכנות. עוד טען, שהעדים חוששים להעיד, וכי עד מרכזי שזיהה את המשיב 1 כמי שדקר, ערב טנוס, חזר בו מעדותו. לפיכך, על-פי הטענה, מעורר שחרורו של המשיב חשש לשיבוש הליכים.

הסניגורים המלומדים העלו בפני שורה של טענות כנגד הראיות המפלילות. הם הצביעו על פגמים בחקירת המשטרה, בכל הקשור לזיהוי שנעשה על ידי עדי התביעה, וטענו כי הראיות חלשות הן. כמו כן טענו על העדר מסוכנות ולקיומה של חלופת מעצר.

4.שאלת קיומן של ראיות לכאורה אינה עומדת להכרעה בפניי, שכן בית משפט קמא קבע קיומן ועל כך לא הוגש ערר. אף על פי כן, שמעתי בהרחבה טענות הצדדים בעניין זה ובחנתי את ההודעות שהוגשו לי. מהטיעונים שבפניי התרשמתי כי אין מחלוקת רצינית בשאלה אם יש בידי התביעה ראיות לכאורה. עיקר טענות הסניגוריה מתייחסות לחולשת הראיות נוכח תנאי הזיהוי, המהומה שהיתה בעת הארוע ופגמים שנפלו בטיב הזיהוי.

נחה דעתי, כי בידי התביעה ראיות לכאורה העשויות לבסס הרשעה, אם יעמדו במבחני החקירה בעת ניהול ההליכים נגד המשיבים. לאחר שקבעתי כי יש בחומר שבפניי ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליכים, שקלתי אם מכלול נסיבות האירוע והמסקנה המתבקשת מהן ביחס לסיכון הנשקף מן המשיבים, מצדיקים מעצר המשיבים עד תום ההליכים.

התקיפה המיוחסת למשיבים היתה אכזרית, היא מצביעה על מסוכנות דווקא משום שלא היה למשיבים מניע, והדקירות היו ללא הבחנה בחלק גופו העליון של המתלונן באופן שסיכן את חייו. לאחר שהמתלונן חולץ בידי אחד הנוכחים והוכנס לרכב, רץ אחריו המשיב 1 וניסה להתקרב אליו גם בהיותו בתוך הרכב, אלא שהנהג מיהר להימלט. (הודעת נדאל מיום 5.2.99).

עם זאת, חלקם של כל אחד מהמשיבים באירוע שונה, והתמונה המצטיירת ביחס לפוטנציאל הסיכון הנשקף מהם מחייבת דיון פרטני בעניינם. לפיכך, בחנתי את שאלת המעצר ביחס לכל אחד מן המשיבים בנפרד, כפי שיפורט להלן.

5.המשיב 1 זוהה על ידי המתלונן כמי שדקר אותו (הודעת מוראד מיום 7.2.99), והעד טנוס העיד על הדקירות. התמדתו של המשיב 1 במעשה התקיפה ורדיפתו אחר המתלונן, מצביעים על כך כי הוא אדם מסוכן. חזרתו של העד המזהה, ערב טנוס, מגירסתו המפלילה עד כדי אי זיהויו של המשיב בעימות אף שהוא מכירו כבן כיתתו, מעוררת תמיהה ותומכת לכאורה בטענת התביעה כי העד חשש מפני המשיב. טענה של חשש מפני משפחתו של המשיב, הועלתה במפורש על ידי העד איהאב עבדו (הודעתו מיום 1.2.99).

משהונחה תשתית ראייתית לביצוע התקיפה האכזרית בסכין שננעץ בליבו של המתלונן, קמה על פי סעיף 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-, חזקת מסוכנות. חזקה זו לא הופרכה, ונסיבות המקרה מצביעות על כך כי היא מתקיימת הלכה למעשה. העובדה כי המשיב 1 התערב בריב לא לו, אינה תומכת בהכרח במסקנת השופט קמא, כי אין נשקף ממנו סיכון. היא מעלה חשש כי אדם המסוגל ללא כל מניע לשלוף סכין ולדקור את קורבנו באופן המסכן את חייו, הוא מסוכן לציבור. נגד המשיב 1 קמה איפוא עילת מעצר, והשאלה היא אם ניתן להסתפק בחלופה למעצרו.

לעניין חלופת המעצר, הסתמכו באי כוח הצדדים על החלטות שונות שיצאו מלפני בית משפט זה. התביעה תמכה יתדותיה בהחלטות בהן הורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים בעבירות של חבלה חמורה בדקירות סכין, ואילו הסניגוריה הביאה החלטות בהן הסתפק בית המשפט בחלופה למעצר בעבירות מאותו סוג. ואכן, כל מקרה נבחן על פי מכלול של שיקולים הכרוכים בטיבו של הסיכון, בנסיבות העבירה, בנסיבותיו של העבריין ובאפשרות להשיג את מטרת המעצר ללא פגיעה בחירותו.

בעניינו של המשיב 1 שקלתי את העובדה של היותו צעיר ללא עבר פלילי, אך כנגדה עומדת העוצמה של הפגיעה בקורבנו, המעידה עליו כעל אדם בעל סף גירוי נמוך, שמעשהו מקים חשש שמא יחזור לסורו. (ראו לעניין זה: בש"פ 2270/97 זיתון שלומי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

כמו כן, נראה על פני הדברים, כי קיים חשש שבהיותו משוחרר, ירתיע המשיב 1 את עדי התביעה ממסירת עדות.

אשר על כן, סבורה אני כי האפשרות של חלופה ביחס למשיב זה לא תשיג את מטרת המעצר. לפיכך, החלטתי לקבל את ערר המדינה ולצוות על מעצרו של המשיב 1.

6.אשר למשיב 2, האלימות המיוחסת לו בכתב האישום פחותה מזו של המשיב 1. השאלה אם פעל בצוותא חדא עם המשיב 1 כדי לסייע בדקירה, או שמא הצטרף לאלימות שלא על מנת לסייע לדוקר תתברר במהלך הבאת הראיות.

המשיב 2, הוא מבוגר ללא הרשעות קודמות, והוא בעל משפחה שהוא מפרנסה. נוכח חלקו באירוע ונסיבותיו האישיות נוטה הכף למסקנה כי הסיכון הנשקף ממנו הוא פחות, וניתן להסתפק בתנאי השחרור בערובה שהשית עליו בית משפט קמא.

סוף דבר, נתקבל ערר המדינה ביחס למשיב 1, והוא ייעצר עד תום ההליכים, ונדחה הערר ביחס למשיב 2.