ע"א 1129/00 שמואל כהן נ. DIAMOND EXPRESS COMPANY

1.לפנינו בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' קלינג) בה"פ 10384/99 מיום 13.1.00 בה דחה את בקשת המבקש לבטל את פסק הבוררות שניתן בין הצדדים ביום 21.2.99 על ידי הבורר רו"ח אביר רווה ואישר את פסק הבוררות בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות תשכ"ח1968-.

2.נתתי דעתי לטיעוני המבקש והמשיבים ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

3.בין המבקש למשיבים התנהלה בוררות על רקע הדברים הבאים:

(א) המבקש היה בעל מניות ומנהל בחברה המשיבה. המשיבים 2 ו3- גם הם בעלי מניות במשיבה. משיבים אלה טענו כי המבקש חייב את החברה בהוצאות ושכר מעבר למותר ולמוכר. המבקש מצידו טען כי מגיעים לו סכומי כסף מהחברה בקשר לעבודתו, ועל תביעה ותביעה נגדית אלה התנהלה הבוררות. בסופו של יום פסק הבורר כי המבקש חייב לחברה סך של 422,098 דולר ואילו את התביעה שכנגד דחה.

(ב) המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יאשר את פסק הבורר ואילו המבקש ביקש את ביטולו של הפסק בעילות שונות.

בית המשפט המחוזי דחה אחת לאחת את טענות המבקש כנגד הפסק, והחליט לאשרו.

4.בבקשת רשות הערעור שלפנינו קובל המבקש על עניינים עיקריים אלה:

(א) הבורר לא התייחס בפסק דינו לטענות עובדתיות ומשפטיות שהועלו בפניו כמו גם לשאלת מהימנותם של עדים וראיות אחרות.

(ב) פסק הבורר אינו מנומק דיו, ובית משפט קמא טעה בנקודת המוצא שהנחתה אותו בענין זה משסבר כי אין חובת הנמקה על הבורר במקרה זה.

(ג) בסיום הבאת הראיות נפגש הבורר עם מבקר החברה מר בריאן

ליוור, לצורך קבלת הסברים והבהרות ובכך נפגעו כללי הצדק הטבעי המחייבים

בניהול בוררות.

5.לעצם בקשת רשות הערעור יש לומר כי בדרך כלל יימנע בית משפט של ערעור מלהיזקק לענין המובא בפניו ב"גלגול שלישי" אלא בנסיבות חריגות כאשר עולה שאלה בעלת חשיבות כללית או כאשר שורת הצדק ומניעת עיוות דין מחייבת זאת.

בנסיבות שלפנינו לא מתקיימות נסיבות חריגות כאמור, ודי היה בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה (השווה רע"א 235/89 כוכבי נ' ארמה בנין בע"מ , דינים עליון כב, 374; רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור

(הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3) 123).

6.אולם גם בחינת טענות המבקש לגופן מעלה כי אין למצוא בהן עילה להתערבות בהחלטת בית משפט קמא בדרך של ביטול פסק הבורר או החזרתו אליו לצורך תיקון או השלמה:

(א) אשר לטענה כי הבורר לא התייחס לטענות עובדתיות ומשפטיות שהועלו, לרבות לשאלת מהימנות ראיות, יש לומר:

טענה זו נושאת אופי "ערעורי" מובהק ואין היא מתאימה, על פי טיבה, למסגרת שהותוותה בדין להליך בקורת שיפוטי על פסק בורר.

כבר שנה בית המשפט וחזר ושנה, כי אין הוא משמש ערכאת ערעור על פסק שיצא מתחת ידי בורר, וטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפניו או פסק בניגוד לראיות שהיו בפניו אין להן משקל בבית משפט הדן בבקשה לביטול פסק בורר (אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהד' 3, עמ' 425-6).

דין טענה זו להידחות.

(ב) אשר לעילה הנוגעת להעדר הנמקה של הבורר בפסק יש לומר:

אכן, בית משפט קמא לא דק-פורתא כאשר הניח, בטעות, כי לא חלה על הבורר חובת הנמקה. הצדדים הסכימו כי הבורר יחוייב לנמק את פסקו ונראה כי ענין זה אינו במחלוקת ביניהם. אולם גם בהינתן חובה זו, הבוחן את פסק הבורר יסיק כי הונחה בו תשתית הנמקה מספקת העונה על הדרישה במסגרת בוררות.

הבורר משתית את קביעותיו על קו הנמקה כללי המאפשר לרדת לסוף דעתו ולהבין את הבסיס עליו השעין את מסקנותיו. די בקיומו של שלד הנמקה כללי זה כדי לספק את הנדרש בבוררות, ואין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב בפסק הבורר.

כבר נפסק לענין זה כי:

"די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה, וטעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאות הפסק"

(דברי השופט גולדברג בע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ , פד"י מז(3) 89).

חובת ההנמקה בפסק בורר מיושמת באורח גמיש בהרבה מהמקובל לגבי פסקי דין של בית משפט, ושאלת מידת מילוייה של חובת הנמקה בבוררות נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. כך, למשל, לענין היקף חובת ההנמקה ינתן משקל לשאלה אם הבורר כפוף לדין המהותי, אם לאו, כמו גם לנסיבות אחרות הקשורות באופיו של הסכסוך.

בענייננו, מכיל פסק הבורר שלד-הנמקה העונה על הנדרש. הפסק כולל ממצאים עובדתיים הנשאבים מראיות שהוגשו ולמסקנות שהסיק הבורר ישנה זיקה לממצאים אלה. בהינתן העובדה כי הבורר בענייננו היה פטור מכבילות לדין המהותי, אורח הנמקתו היה בודאי מניח את הדעת.

(ג) אין ממש גם בטענה כי נפגעו כללי הצדק הטבעי בכך שהבורר נפגש במהלך הבוררות עם מבקר החברה. פגישה זו נתקיימה בעקבות סיכום שנרשם בפרוטוקול הבוררות מיום 14.9.98 אשר נעשה בהסכמתו המלאה של המבקש. בנסיבות אלה, הוא מנוע מלהעלות טענה זו.

לאור האמור דין הבקשה להידחות.

המבקש ישלם למשיבים את הוצאות הבקשה וסכום של 10,000 ש"ח.