ע"א 1151/98 וקס אליקים נ. וקס שרה

בעת שנתתי את החלטתי מיום 27.4.98 לא נמצאה בתיק בית המשפט החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה לעיכוב ההליכים. גם במכתב הלוואי של באת-כוח המבקש, אשר נתקבל בבית המשפט ביום 22.4.98, נאמר כי מצורפת אליו "הבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה במחוזי", ולא נאמר כי מצורפת גם החלטת בית המשפט באותה בקשה.

מכל מקום, גם כעת, כשהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.3.98 ניצבת לנגד עיני, איני מוצא מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ההליכים לגופה, וזאת בשל מספר טעמים:

ראשית, חיוב המזונות שהוטל על המבקש בפסק הדין שעליו הוא מערער הוא אימוץ של החיוב הזמני שנפסק עוד בחודש ינואר 1996. המבקש מציין בבקשתו כי יתרת חובו בתיק ההוצאה לפועל מסתכמת ב15,000- ש"ח לערך. משמע שהמבקש הוכיח עד כה יכולת לעמוד בחלק הארי של תשלומי המזונות לפי פסק הדין.

שנית, המבקש פנה אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הליכים מבלי שתמך את בקשתו בתצהיר, ובשל כך נדחתה בקשתו. צירוף תצהיר לבקשה המוגשת לבית משפט זה אינו מרפא את המחדל. כפי שאמרתי באחת ההזדמנויות (ע"א 4765/97 כהן נ' רודיטי , לא פורסם):

"אם היו מוגשים התצהירים המפורטים לבית המשפט המחוזי, שמורה היתה למשיבים הזכות לחקור את נותני התצהירים עליהם, וכתוצאה מכך יכול היה גם בית משפט זה לתת לתצהירים אלה את משקלם הראוי. עכשיו, שהתצהירים הוגשו לראשונה לבית המשפט שלערעור, שכידוע בדרך-כלל איננו שומע ראיות, קשה לבית המשפט להעריך את האמור בתצהירים. השוו בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499, 506".

שלישית, טענותיו של המבקש אינן מצדיקות סטיה מהכלל המדריך את בית המשפט שלא לעכב את הביצוע של פסקי דין למזונות אף במקום שמתעורר חשש לאפשרות גביית הכספים חזרה במקרה של זכיה בערעור. ראו ב"ש 227/83

גולדברג נ' גולדברג , פ"ד לז(2) 778, 784. לא כל שכן במקרה שלפנינו, בו המבקש אינו טוען לקיומו של חשש כאמור.

לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. החיוב בהוצאות משפט לפי החלטתי מיום 27.4.98 עומד בעינו.