ע"א 11767/05 יעקב מייזליש נ. ערן גבע

(מתוקנת)

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגישו המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.11.05 בה"פ 1251/04. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' רונן) דחה את תובענת המערערים, בה ביקשו שיוצהר כי הסכם מכר (להלן: ההסכם ), אשר מכוחו רכשו הם דירה ברח' אברהם שפירא 27 בנתניה (להלן: הדירה ), הוא שריר וקיים. יצוין, כי בקשת המערערים לסעד זמני, הן מבית המשפט קמא והן מבית משפט זה, הוגדרה כבקשה לעיכוב ביצוע. אולם, נוכח העובדה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין הצהרתי, נכון היה להגדיר את הבקשה כבקשה לצו מניעה זמני.

1.בין המערערים למשיבים, ובפרט למשיב 3, התנהל משא ומתן לרכישת דירה, וביום 20.11.03 נחתם הסכם סופי בין הצדדים. לאחר שהמערערים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם, הודיעו להם המשיבים, במכתב שהגיע לידיהם ביום 1.1.04, על ביטול ההסכם, ודרשו לקבל בחזרה את מפתחות הדירה שנמסרו להם קודם לכן. ביום 22.3.04 נחתם בין הצדדים הסכם חדש, ובמועד זה אישר בא-כוח המשיבים למערערים כי אין למשיבים טענות כלפיהם בכל הנוגע לאיחור בתשלומים. ביום 28.4.04 שלח בא-כוח המשיבים מכתב למערערים, בו הודיע להם כי נודע למרשיו שהם מתגוררים בדירה, ולפיכך, עליהם לפנותה באופן מיידי. בפגישה שנערכה בין הצדדים, לא עלה בידם להגיע להסכמה, ולפיכך הודיע בא-כוח המשיבים למערערים במכתב מיום 4.5.04 על ביטול ההסכם.

2.בעקבות הודעת ביטול זו הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד המשיבים. בתובענה טענו המערערים כי לא הפרו את ההסכם שנכרת בינם לבין המשיבים, וכי כל העת פעלו הם בהתאם להסכמות שהושגו בינם לבין משיב 3. לפיכך, ביקשו המערערים מבית המשפט להצהיר כי אין תוקף להודעת הביטול של המשיבים וכי הסכם המכר תקף.

3.ביום 15.11.05 דחה בית המשפט המחוזי את התובענה. בפסק דינו ציין בית המשפט כי ביטול ההסכם מיום 4.5.04 נבע מכך שהמערערים סירבו לפנות את הדירה ולהחזירה לחזקת המשיבים, ולפיכך, השאלה העומדת לדיון הינה האם סירוב זה היה מוצדק והאם תפיסת החזקה בדירה על ידי המערערים היתה מוסכמת. בהקשר זה טענו המערערים, כי הוסכם על כך שהם יוכלו לתפוס חזקה בדירה עוד כאשר ההסכם נחתם, בתנאי שישאו בהוצאות השוטפות, ובכפוף לכך שהובהר כי אין מדובר בהעברה "פורמאלית" של החזקה. המשיבים, מצידם, שללו טענה זו, וטענו כי מפתחות הדירה ניתנו למערערים, על פי בקשתם, אולם רק לצורך ביצוע שיפוצים בדירה. בית המשפט סקר את עדויותיהם של המעורבים השונים בעניין זה, ולבסוף, קבע כי העובדות שהוכחו הן כדלקמן: המערערים היו אמורים לקבל חזקה בדירה רק לאחר שישלמו את מלוא התמורה עבורה. לפנים משורת הדין, ועל מנת להקל על המערערים ולסייע להם, נתנו להם המשיבים את המפתח לדירה, אולם אך ורק לצורך ביצוע שיפוצים בה. המערערים ניצלו היתר זה, ונכנסו לגור בדירה, בלא שקיבלו היתר או הסכמה לכך ממי מהמשיבים. בכך, הפרו המערערים את ההסכם, ולאחר שההפרה לא תוקנה חרף דרישות המשיבים, היו המשיבים רשאים לבטל את ההסכם. לאור זאת, כאמור, דחה בית המשפט את בקשת המערערים להצהיר כי ההסכם שנכרת בינם לבין המשיבים תקף. בקשה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בערעור נענתה ביום 23.2.06, בכפוף לכך שהמערערים יפקידו בקופת בית המשפט המחוזי סך של 500,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה. בקשה שהגישו המערערים לשינוי ועיון מחדש בגובה הערובה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ולבסוף, משלא הופקד הסכום האמור- לא ניתן הסעד המבוקש.

4.ביום 22.12.05 הגישו המערערים לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמקביל, הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני לפיו יימנעו המשיבים מביצוע כל העברת זכויות בדירה נשוא המחלוקת, עד להכרעה בערעור. בקשה זו הגיעה לידי ביום 6.4.06, לאחר שתם הטיפול בהיבטים הפרוצדוראליים הכרוכים בהגשת הערעור. עוד באותו יום, הוריתי למשיבים להגיב לבקשה והוצא צו מניעה זמני עד למתן החלטה אחרת, בכפוף לכך שהמערערים יפקידו בקופת בית המשפט סך של 200,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה, עד ליום 11.4.06. המערערים לא הפקידו סכום זה בקופת בית המשפט, ולפיכך, עד כה, הלכה למעשה לא ניתן צו המניעה המבוקש.

5.בבקשתם טוענים המערערים כי יש ליתן להם את הסעד המבוקש היות וסיכוייהם לזכות בערעור טובים והיות ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם. לדבריהם, בית המשפט המחוזי בפסק דינו לא נתן את הדעת לעובדות מהותיות ולשאלות משפטיות כבדות משקל, בהן: מעמדו של משיב 3, קיומן של ראיות בדבר ידיעת המשיבים על כניסת המערערים לדירה והסכמתם לכך, סכומי כסף ששולמו למשיב 3, הסתרת עדות משיב 1 והעדר הצדקה משפטית לביטול ההסכם. לפיכך, סיכויי הערעור טובים הם. אשר למאזן הנוחות, טוענים המערערים כי במידה ולא יינתן הסעד הזמני המבוקש, יאלצו הם לפנות את הדירה וקיימת אפשרות שעד להכרעה בערעור, תימכר הדירה לצד ג'. במצב זה, אף אם בסופו של דבר יזכו בערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו והנזק שיגרם להם הוא רב, מה גם, שעד כה שילמו סך של 27,000 דולר על חשבון הדירה והשקיעו רבות בשיפוצה. למשיבים, לעומת זאת, לא ייגרם לטענתם כל נזק כתוצאה ממתן הסעד המבוקש, היות והם כבר קיבלו לידם חלק מן התמורה עבור הדירה, ובמידה והערעור יתקבל והסכם המכר יוכר כתקף, יעבירו לידיהם המערערים את יתרת התשלום. כן מדגישים המערערים בבקשתם, כי עבורם, הדירה נשוא המחלוקת מהווה דירת מגורים, בה השקיעו כסף רב, בעוד עבור המשיבים זהו נכס בעל משמעות כלכלית גרידא.

6.המשיבים בתגובתם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי הבקשה הנוכחית הינה בקשת סרק חסרת תום-לב, ולפיכך יש לדחותה. לדבריהם, זולת מקדמה על סך 15,000 דולר (המהווה 8% ממחיר הדירה) לא שילמו להם המערערים את מחיר רכישת הדירה; אין הם משלמים דמי שימוש בה; והפסד דמי השכירות שנגרם להם עד כה מסתכם ב-30,000 דולר. עוד טוענים המשיבים, כי המערערים ככל הנראה ידעו מלכתחילה כי אין ביכולתם לממן את רכישת הדירה, וכעת מבקשים הם את חסות בית המשפט להמשיך להתגורר בדירת המשיבים ללא כל תמורה.

7.עיינתי בטענות הצדדים ובפסק הדין מושא הערעור, ולבסוף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כזכור, נמצאים אנו בשלב בו תביעתם של המערערים זה מכבר נדחתה, ועל כן, נדרשים "טעמים מיוחדים" בכדי להורות על מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור (תקנות 471(א) ו-471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). דחיית התביעה מביאה לשינוי בנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים של בעלי הדין, כך שכעת, מועדף האינטרס של המשיב בערעור על פני האינטרס של המערער לא רק לאור נטל ההוכחה המוטל על מבקש הסעד (דהיינו, המערער), אלא אף לאור ההנחה כי פסק דינה של הערכאה הראשונה (בו נדחתה תביעת המערער) - כל עוד עומד הוא בעינו - נכון הוא. לפיכך, על המבקש צו מניעה בשלב זה, לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור (ראו לדוגמה: ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (תק-על 2005(2) 850, 852 (2005) וההפניות שם).

8.אשר לסיכויי הערעור: הכרעת בית המשפט המחוזי מבוססת רובה ככולה על הערכתו את עדויותיהם של המערערים אל מול עדויותיהם של המשיבים, ומסיבה זאת, מופנה חלק ניכר מטענות המשיבים כנגד קביעותיו של בית המשפט בענייני עובדה ומהימנות. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ולפיכך, בהיבט זה אינני סבורה כי סיכויי הערעור במקרה דנן הינם טובים. חלק אחר מטענות המשיבים מופנה כנגד שיקול הדעת שננקט על ידי בית המשפט בהחליטו באילו שאלות יש לדון לצורך הכרעה בתובענה ובאיזה אופן ראוי לדון בהן. גם בהיבט זה, על פניו, ולצורך הבחינה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, נראה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס.

9.אשר למאזן הנוחות: אף שאיני סבורה כי סיכויי הערעור טובים, מוכנה הייתי לקבל את הטענה כי מאזן הנוחות אכן נוטה לטובתם של המערערים, שכן אי-מתן הסעד המבוקש על ידם עשוי לגרור את פינויים מן הדירה ואת מכירת הדירה לצד ג'. אולם, בהקשר זה, מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי, ואף אני סבורה כי לאור העובדה שבמצב הדברים הנוכחי נגרם למשיבים נזק כלכלי ברור, ראוי להתנות מתן צו מניעה בהפקדה של סכום כסף משמעותי, אשר ישקף את העובדה כי המערערים נמצאים בדירה פרק זמן ממושך, מבלי שניתן להם, לכאורה, היתר לכך, ואת העובדה כי טרם שילמו הם למשיבים את יתרת התמורה שהיה עליהם לשלם עבור הדירה. אולם, משכשלו המערערים לעמוד הן בתנאי שהציב בית המשפט המחוזי והן בתנאי שהוצב להם בהחלטתי מיום 6.4.06, וזאת מבלי ששבו וביקשו להפחית את גובה הפיקדון, אינני סבורה כי יש מקום להעניק להם את הסעד המבוקש. כזכור, נקודת המוצא היא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נכון הוא, וכי בדין ביטלו המשיבים את הסכם המכר. לפיכך, ראוי שתוענק למשיבים האפשרות לנצל את רכושם לצרכיהם השונים וליהנות מערך הדירה שבבעלותם. ערה אני לאפשרות שהחלטתי זו תגרור את פינויים של המערערים מן הדירה ואף את מכירת הדירה לצד ג', אולם בנסיבות העניין, סבורני כי אין מנוס מכך.

למותר לציין, כי נכון למועד מתן החלטה זו, קבוע הערעור לדיון מקדמי ביום 6.6.06 בפני השופטת א' חיות. מכל מקום, אם בסופו של דבר יתקבל הערעור, ואילו הדירה נשוא המחלוקת תימכר לצד ג', יוכלו המערערים להגיש תובענה כספית נגד המשיבים לפיצויים על הנזק שנגרם להם.

10.הבקשה לצו מניעה זמני עד להכרעה בערעור נדחית, איפוא. לאור העובדה כי תגובת המשיבים לבקשה הוגשה באיחור, וזאת מבלי שביקשו הארכת מועד להגשתה ומבלי שנתנו כל הסבר לאיחורם זה, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.