ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ. מדינת ישראל - מש

1.בפתח הדיון לפנינו הבהרנו לצדדים כי בכוונתנו להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי הנכבד, על מנת שיתן פסק דין משלים שבמסגרתו יתייחס למכלול הראיות שהונחו לפניו באופן מפרוט יותר מכפי שנעשה בפסק הדין מיום 23.12.2015, וינמק את ממצאיו וקביעותיו העובדתיים. החלטה בנדון תוצא על ידנו בימים הקרובים.

2.כעת ברצוננו להכריע בבקשת ה"ה רוזנבאום וסמואל, הם המערערים בע"א 1713/16 (להלן: "המבקשים" ) מיום 21.11.2016, להתיר להם צירוף פרוטוקולי חקירותיו של מר סמואל ששון (ראשית, נגדית וחוזרת) מן הימים 17.6.2015 ו-18.6.2015, במסגרת ערעורי מס שנדונו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ומוצגים מסויימים שהוגשו במהלך ובאמצעות חקירותיו (להלן: "הראיות החדשות" ). כפי שיפורט להלן, ראינו לדחות את הבקשה.

3.המבקשים טוענים כי מעיון בראיות החדשות ניתן ללמוד, בין היתר: כי מר ששון היה בעל השליטה במשיבה 2, באמצעות חברה בשליטתו אשר למבקשים לא הייתה כל נגיעה אליה; כי הוא זה שהחליט על סגירת פעילות המשיבה 2 בשל הפסדיה; כי אין ולא היו לו אחזקות במשיבה 3. מכאן עולה, לשיטת המבקשים, כי אין בסיס לקביעותיו העובדתיות הבאות של בית המשפט המחוזי: כי המשיבה 2 נסגרה בהחלטת המבקשים, כדי להתחמק מתשלום למשיבה 1; וכי המשיבה 3 יכולה הייתה לבוא בנעלי המשיבה 2.

לטענתם "לא היה מקום או יכולת להגשת הראיות קודם לכן", בין היתר מאחר שמר ששון סירב לחשוף את זהותו במהלך השנים "מפחד שיבולע לו ולבני משפחתו בהיותם יהודים המתגוררים בתורכיה", שכן "יהודי תורכי אשר נודע ברבים כי הוא מבצע עסקים בינלאומיים מחוץ לתורכיה, מסתכן בפגיעה בעסקיו ובמשפחתו". הסכמתו של מר ששון להעיד במסגרת ערעורי המס התאפשרה, שכן היה ידוע לו שההליכים דנן נערכים בדלתיים סגורות. לטענת המבקשים עדותו הנ"ל של מר ששון נשמעה בחודש יוני 2015 כאשר "באותה עת כבר הסתיים שלב הגשת הסיכומים בבית משפט קמא". המבקשים מוסיפים וטוענים כי "עובר למתן פסק הדין אף לא היה מקום לסבור כי יש צורך בהגשת הראיות", מן הטעמים המפורטים בכתב הערעור שהגישו המבקשים ובסעיף 7.9 לבקשה לצירוף ראיות.

לשיטת המבקשים – התומכים טענתם במובאות מהפסיקה – קבלת הראיות החדשות דרושה לשם בירור האמת, ויהיה בהן כדי לסייע לבית המשפט לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות, והן תהיינה בעלות חשיבות ניכרת להכרעה בערעור.

4.המשיבה – מדינת ישראל; משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: "המדינה" ) – מתנגדת בכל תוקף להוספת הראיות, שכן אין לגישתה כל הצדקה לקבלתן במסגרת הדיון בערעור. לטענתה אילו פעלו המבקשים בשקידה סבירה, הם היו יכולים לגלות ולצרף את הראיות החדשות במסגרת ההליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי. צויין כי בחודש אוגוסט 2015, כחודשיים לאחר שנשמעה עדותו של מר ששון בערעורי המס, הורה בית המשפט קמא לצדדים להגיש סיכומים נוספים לעניין תיקון חוק ההתיישנות. במסגרת זו יכולים היו המבקשים לבקש מבית המשפט קמא לצרף את הראיות החדשות, אך הם בחרו שלא לעשות כן. יתר על כן, לטענת המדינה, הראיות שאותן מבוקש להוסיף אינן ראיות קבילות, שכן ראיות שהובאו במסגרת הליך משפטי לא יכולות לשמש כראיה בהליך משפטי אחר (למעט מכוח החריג שבסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, שאינו חל במקרה דנן לטענת המדינה). ואם לא די בכך, נטען כי המבקשים "מעוניינים להגיש ראיות ומסמכים הקשורים לאדם, אשר לא היה עד במסגרת ההליך קמא, וזאת מבלי כל כוונה להביאו לעדות בנוגע לעניין, ואף מבלי שטרחו להגיש תצהיר כלשהו מטעמו". בנוסף מעלה המדינה נימוקים נוספים המצדיקים, לטעמה, דחיית הבקשה: הראשון, כי אין בראיות כדי לשנות את קביעת בית המשפט קמא ואין בהן תרומה לדיון בערעור" (סעיפים 18-14 לתגובת המדינה מיום 1.12.2016); והשני, כי הראיות אינן רלבנטיות להכרעת בית המשפט קמא (סעיפים 20-19 לתגובה הנ"ל).

5.בדיון שהתקיים לפנינו אתמול שמענו השלמת טיעונים בעל-פה בעניין הבקשה דנן, וכן את טיעוניהם של באי כוחם של צדדים נוספים בערעורים שלפנינו, בין היתר בהתחשב בהחלטתנו להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן פסק דין משלים בעניין דנן.

6.לאחר כל אלה, ראינו לנכון לדחות את הבקשה להגשתן של הראיות החדשות ובפרט נוכח העובדה שהמבקשים יכולים היו להמציאן לבית המשפט המחוזי, בשלב מאוחר אומנם, אך בטרם הסתיים ההליך לפניו, ולא עשו כן. בנוסף, חלק מן הטענות הנוספות שפורטו בתגובת המדינה מצדיקות אף הן דחיית הבקשה.

יצויין כי אין בהחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לשם מתן פסק דין משלים (כמתואר בסעיף 1 לעיל) כדי לשנות דבר בנושא שבנדון, שכן בית המשפט המחוזי לא יבחן ראיות נוספות לצורך כתיבת פסק הדין המשלים.

7.הבקשה נדחית איפוא.