ע"א 1218/16 חב' ערד בראסרי בע"מ נ. אלרוב אזור מסחרי ממילא 1993 בע"מ

לפניי בקשה מטעם המשיב להורות על הגדלת סכום העירבון שנקבע בתיק זה (45,000 ₪), ולהעמידו על סך של 150,000 ש"ח. המערערת מתנגדת לבקשה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, לא מצאתי לקבל את הבקשה.

כפי שנפסק לא פעם, גובה העירבון בהליך הערעור נקבע בראש ובראשונה לפי אומדן ההוצאות הצפויות אם יידחה ההליך; ודוק: מדובר באומדן בלבד – לא במדע מדויק (ראו בש"א 367/89 הול נ' דננברג , פ"ד מג(4) 186 (1989)). אומדן זה מבוסס על שיקולים שונים ובהם מורכבות ההליך, היקפו, מספר המשיבים, קיומו של ייצוג נפרד עבור בעלי דין שונים, שווי נשוא המשפט, טיב ההליך וגובה ההוצאות שבהן חויב יוזם ההליך בערכאה הקודמת (ראו למשל ע"א 3897/08 שרון נ' האפוטרופוס הכללי

(1.12.2008)).

בענייננו, לאחר עיון בתיק לא התרשמתי כי מדובר בהליך אשר מורכבותו והיקפו חורגים באופן מיוחד מן הרגיל. כמו-כן יצוין כי לערעור משיבה אחת בלבד, כך שהעירבון כולו נועד להבטחת הוצאותיה. נכון הדבר, כי סכום התביעה שהגישה המערערת בבית המשפט קמא הוא גדול, ונכון גם כי בית המשפט המחוזי השית על המערערת הוצאות בשיעור ניכר. עם זאת, יש לזכור כי דרך ניהולו של הליך הערעור, והיקף ההתדיינות בו שונים בדרך-כלל מאלה של דיון לפני ערכאה דיונית, ואין זהות הכרחית בין גובה ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי לבין סכום העירבון שיופקד בהליך הערעור (בכך אין כדי לשלול כי שיעור ההוצאות שנפסקו עשוי להיות רלוונטי בקביעת גובה העירבון).

סבורני, כי סכום העירבון שקבעה המזכירה הראשית הוא סביר ומתאים למקובל בהליכים מסוג זה, והוא אף אינו על הצד הנמוך. עוד יוער, כי לטענת המשיבה המערערת טרם שילמה את ההוצאות שהושתו עליה. אולם, הפקדת העירבון בהליך ערעורי לא נועדה לשמש אמצעי לגביית חובות או הוצאות שנפסקו בהליכים אחרים, אלא אך ורק להבטיח את הוצאות המשיב בערעור. אמת, טענת אי-תשלום עשויה להשליך על נכונותו של בית המשפט ליתן ליוזם ההליך פטור מעירבון, והיא גם עשויה "למשוך" את הערכת גובה העירבון הראוי אל הצד הגבוה של מתחם הסבירות. אלא שבתיק שלפניי, מכלול הנסיבות מצביעות על כך שסכום העירבון שנקבע אינו מצדיק התערבות.

על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.