ע"א 1243/20 ציון טל גריב נ. עמידר- חברה לאומית לשיכון בישראל

ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (השופט ז' ימיני ) מיום 9.2.2020 בת"א 336-01-15, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

1.

הרקע להליך שלפניי יסודו בתביעה שהגישה המשיבה בשנת 2006 לבית משפט השלום ברמלה לפנות את אמו של המערער מדירה בחולון שבבעלות המשיבה (להלן: הדירה ). זאת מאחר שלטענת המשיבה האם התגוררה בדירה שלא כדין במשך למעלה מארבעה עשורים. ההליך נותב לטיפול של המותב דנן, אשר קיבל את התביעה ביום 24.2.2010 וקבע כי האם אינה זכאית למעמד של דיירת מוגנת בדירה וכי שיפוץ שערכה בה אינו שקול לתשלום דמי מפתח כנדרש על פי דין. ערעור שהגישה אמו של המערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נדחה ביום 23.12.2010. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי בשים לב לגילה המתקדם של האם ולנוכח העובדה שהמשיבה לא פעלה לפינויה במשך שנים ארוכות, יש לאפשר לה להוסיף ולהתגורר בדירה במשך ארבע שנים. בית המשפט התנה את עיכוב מועד הפינוי, בין היתר, בכך שהאם תמציא בתוך שנה אישור מטעם המערער כי הוא מסכים שפסק הפינוי יחול גם עליו. ההתחייבות הנ"ל לא הומצאה ותחת זאת הגישה אמו של המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נמחקה ביום 23.7.2012 עקב פטירתה של האם.

2.

בחודש ינואר 2015 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד ולפינוי המערער מהדירה – הוא ההליך נושא הערעור דנן – זאת בהתבסס על פסק הדין החלוט שניתן בעניינה של אמו ובטענה כי פלש לדירה שלא כדין. המערער העלה מנגד טענות הגנה שונות ובהן הטענה לפיה פסק הדין שניתן בעניינה של אימו אינו מקים מעשה בית דין בעניינו. בהמשך, ולאחר שהצדדים התבקשו להגיש סיכומים בכל הנוגע לסוגיה אחרונה זו, קבע בית המשפט ביום 10.9.2015 כי הקביעות העובדתיות שנכללו בפסק הדין שניתן ביחס לאמו של המערער מקימות מעשה בית דין כלפי המערער בהליך הנוכחי ובהתבסס על החלטה זו הגישה המשיבה בקשה למתן פסק דין שהתקבלה על ידי בית המשפט ביום 23.2.2016, בקובעו כי "יש לדחות את טענות הנתבע [המערער] כי נותרו שאלות לדיון בהן לא דן פסק הדין שניתן נגד אמו המנוחה". בהתאם לכך ניתן באותו היום פסק דין המורה למערער לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה למשיבה.

3.

המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד וביום 2.1.2020 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה "פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל, והדיון יוחזר לבית משפט קמא לשמיעת טענותיו המהותיות של המערער, תוך שכל צד ישמור על כל טענותיו מכל מין וסוג, לרבות טענת מעשה בית דין שבפי המשיבה". עוד נקבע כי המשיבה תהא זכאית לתקן את כתב התביעה שהגישה וכי המערער מנגד מצהיר שאין לו כל טענה לגבי הקרקע הצמודה לבניין שבו מצויה הדירה. למען שלמות התמונה יצוין כי בהחלטתו מיום 4.12.2019 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער להשיב את הדיון בהליך למותב אחר וקבע כי אינו מוסמך להורות כן.

4.

בהמשך לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוחזר הדיון בהליך לשופט ז' ימיני לשמיעת טענות המערער. טרם הדיון המחודש בהליך הגיש המערער בקשה לפסילת המותב בה נטען, בין היתר, כי בהינתן העובדה שבית המשפט דן והכריע בסוגיית קיומו של מעשה בית דין במקרה דנן, החזרת ההליך לדיון מחודש בפניו באותה שאלה מעלה חשש ממשי למשוא פנים. בקשת הפסלות נדחתה, כאמור, בהחלטה מיום 9.2.2020, בה נקבע כדלקמן:

"מדובר בבקשה שלישית לפסלות שופט, כאשר הבקשה שנמצאת עתה בפניי לא שונה במהותה מהבקשה השנייה לפסלות שופט. הנימוקים בבקשה לפסלות שופט שניתנו ביום 18.10.2015 הינם תקפים גם היום. ההחלטה בקשר לנושא מעשה בי דין, הינה החלטה שיפוטית ולא נקבעו כל ממצאים עובדתיים וב"כ הנתבע לא מבחין בין דעה מוקדמת לדעה קודמת והחלטת בית המשפט העליון קובעת שדעה מוקדמת אכן מהווה נימוק לפסלות שופט, אך דעה קודמת לא מהווה עילה לפסלות שופט. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לפסלות שופט".

5.

מכאן הערעור דנן שבו חוזר המערער על טענותיו בפני בית המשפט קמא ומדגיש כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יידרש המותב לערוך דיון מחודש בשאלות שבהן כבר הכריע באופן מפורש ומנומק וזאת על יסוד תשתית ראייתית זהה. עוד טען המערער כי התנהלות המותב והחלטות שקיבל בהליכים הנוגעים לו ולבני משפחתו מלמדת כי דעתו "נעולה" וכי אין ביכולתו לדון בהליך באופן אובייקטיבי. על כן, נטען כי אין מנוס מלהורות על העברת ההליך למותב אחר, ולו מטעמים של מראית פני הצדק.

6.

המשיבה מצידה סבורה כי יש לדחות את הערעור וטוענת כי התיק הוחזר על ידי בית המשפט המחוזי לדיון בפני המותב בכוונת מכוון לנוכח בקיאותו בפרטי ההליך. כמו כן מציינת המשיבה כי היא סומכת את ידיה על שיקול דעתו של המותב, אשר קבע כי אין מניעה שיוסיף לדון בו.

7.

עיינתי בערעור על נספחיו ובתשובת המשיבה ובאתי לידי מסקנה כי דינו להידחות. כפי שכבר נפסק, עצם העובדה שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים אין בה כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין, אם הובא בשנית לפניו בעקבות התערבות ערכאת הערעור (ע"א 9348/07 עזבונה של לימון ג'מילה ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פסקה 5 (17.4.2008)). על כן, על הטוען לפסילת המותב בנסיבות מעין אלה להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, במובן זה שדעתו של בית המשפט "ננעלה" (ע"א 10007/17 דדון נ' אלמקייס , פסקה 5 (11.1.2018) (להלן: עניין דדון )).

בענייננו, לא עלה בידי המערער לעשות כן. ההליך דנן הוחזר לבירור נוסף בפני בית משפט השלום, בהתאם להוראות ערכאת הערעור, על מנת שיקיים דיון בטענותיו המהותיות של המערער אשר לא לובנו בגלגול הקודם של ההליך. עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני ערכאת הערעור מעלה כי טעם מרכזי שעמד ביסוד הצעה זו שהציע בית המשפט המחוזי לצדדים היה, שהמותב שגה בכך שלא מיצה את הדיון בטענות ההגנה שהעלה המערער בטרם שהחיל את העקרון בדבר מעשה בית דין. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי קביעותיו של המותב בדבר קיומו של מעשה בית דין מקימות עילה לפסילתו. חזקה על בית המשפט כי יפעל בהתאם להכרעתה של ערכאת הערעור, ישלים את הדיון במכלול הטענות שהעלה המערער ויכריע בהן באופן מקצועי ואובייקטיבי (השוו לעניין דדון , פסקה 6). יתר הטענות שהעלה המערער הן "ערעוריות" באופיין ואין מקומן בהליכי פסלות (ע"א 3041/19 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (18.6.2019)). בנסיבות שתוארו אף לא מצאתי שקמה עילה לקבלת הערעור מחמת מראית פני הצדק (עניין דדון , שם ).

הערעור נדחה. לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.