ע"א 1250/12 מ.א. נתנאל חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ נ. דורון לוטן

1.

בקשה למתן סעדים זמניים עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת (להלן: מ.א נתנאל ) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 1080/06 ו-ת"א 1135/08; השופטת נחליאלי חיאט ; להלן: פסק הדין ), בגדרו נדחו התביעות ההדדיות שהגישו מ.ש נתנאל, אריה נתנאל (להלן: נתנאל ) והמשיב (להלן: המנוח ) כל צד נגד זולתו.

רקע

2.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 1995 רכשה מ.ש נתנאל נכס מקרקעין בטבריה (להלן: הנכס ). בסמוך לרכישה הקימו נתנאל והמנוח חברה משותפת להחזקת הנכס והקמת מלון חדש תחת המלון שהיה במקום – היא חברת א. נתנאל תיירות ונופש בע"מ (להלן: החברה ). במניות החברה החזיקו המנוח ורישן בנין והשקעות בע"מ (מטעם נתנאל, להלן: רישן ) בחלקים שווים. לצורך קבלת אשראי שיעבדה החברה לבנק דיסקונט (להלן: הבנק ) את הנכס, העמידה הון עצמי, ובעלי המניות חתמו על כתב ערבות מתמדת. חוב החברה לבנק הלך ותפח, הבנק הגיש תביעה, ונתגלע סכסוך בין בעלי המניות. בשנת 2005 הגיעו בעלי המניות להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה ישתפו פעולה במשא ומתן עם הבנק, וכמו כן התחייבו לעמוד בתשלומים כאשר כל אחד ישא בחלקו (מחצית). בשנת 2006 נחתם הסכם בין כמה גורמים מצדו של נתנאל לבין הבנק, במסגרתו שילמה מ.א נתנאל את סכום החוב המוסכם, והבנק מצדו המחה לה את זכויות השעבוד שלו בנכס. תביעות מתביעות שונות הוגשו בין הצדדים, כשלבסוף נותרו לפני בית המשפט המחוזי התביעות ההדדיות בין המנוח לבין נתנאל ומ.א נתנאל.

3.

המנוח טען לפני בית המשפט המחוזי כי נתנאל ביצע מעשי מרמה בחשבון החברה ללא הסכמתו ובניגוד לזכויות החתימה של החברה, בעוד הוא, המנוח, לא היה מעורב בניהול החברה ולא היה מודע למצבה הכלכלי. לטענת המנוח, בעקבות מעשיו אלה של נתנאל נגרם לו נזק של כארבעה מליון ₪. מנגד טענו נתנאל ומ.א נתנאל, כי לא כטענתו, המנוח כן היה מעורב בפעילות החברה, וכל שנעשה בה היה בידיעתו ובאישורו. עוד נטען כי המנוח הפר את התחייבויותיו, ובין היתר לא העמיד את ההון העצמי הראשוני לחברה, וגם לא העביר את חלקו בתשלומי ההלוואה ובתשלומי הריבית בגין האשראי שהעמיד הבנק. לטענתו, על המנוח לשאת במחצית החיובים ששילמה מ.א נתנאל לבנק, שכן היא העבירה תשלומים אלה מתוקף היותה ערבה לחובות החברה, ועל כן היא זכאית לשיפוי בסך של כחמישה מליון ₪ מן המנוח בהתאם לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות ).

4.

כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את שתי התביעות.

אשר לתביעת המנוח , בית המשפט בחן את הראיות שעמדו לפניו ובא למסקנה כי דין גרסתו של המנוח להידחות. נמצא כי המנוח היה מעורב ומודע היטב לנעשה בחשבון החברה וכי הוא אכן לא העמיד את ההון העצמי לצורך רכישת הנכס. על כן, בדין מימש הבנק את ערבותו של המנוח, ואין בסיס לתביעתו לקבלת סכום הערבות שמומשה מנתנאל. לגבי תביעת נתנאל פסק בית המשפט כי אמנם בעלי המניות של החברה, רישן והמנוח, אחראים בחלקים שווים לחובהּ, אולם התביעה לא הוגשה על-ידי בעלת המניות רישן, אלא על-ידי מ.א נתנאל, אשר שילמה את חוב החברה במסגרת הסכם הפשרה. מ.א נתנאל לא היתה צד לאיזה מן ההסכמים בין בעלי המניות, ומשכך אין לה יריבות חוזית עם המנוח. גם הטענות בדבר קשר משפטי כזה או אחר ביניהן, נדחו. הטענה על אודות המחאת זכות שניתנה למ.ש נתנאל על-ידי רישן נדחתה היות ולא הוכח כי אכן הייתה המחאת זכות שכזאת; וגם הטענה לפיה המנוח נדרש לשאת במחצית מן התשלומים שהעבירה מ.ש נתנאל לבנק משום שהיא שילמה אותם בכובעה כערבה לחובות החברה, נדחתה משלא הוּכחה, ובהתבסס על עמדת הבנק שטען כי מ.א נתנאל מעולם לא ערבה לחובות החברה וכי אין לו קשר למ.א נתנאל.

הבקשה למתן סעדים זמניים

5.

בפברואר 2012 הגישה מ.א נתנאל ערעור על פסק הדין (המנוח הגיש ערעור שכנגד אשר נמחק בהחלטת הרשם שני מיום 29.7.2012). למרבה הצער נפטר המנוח כשנה לאחר מכן, ומסיבה זו עותרת המבקשת למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר ימנע דיספוזיציה בנכסי העזבון שהותיר המנוח. לפי הטענה, קיים חשש ממשי כי יורשי המנוח יפעלו להסתרת נכסי העזבון וכך תעמוד המבקשת לפני שוקת שבורה ולא תוכל לגבות את המגיע לה במידה ותזכה בערעור שהגישה. ביום 26.5.2013 ניתן סעד ארעי במעמד צד אחד למניעת דיספוזיציה כאמור, והתבקשה תגובת המשיבים.

6.

לטענת המשיבים, פטירת המנוח איננה מהווה טעם המצדיק את מתן הצווים המבוקשים, משום שאין בעצם העברת הנכסים מן המנוח ליורשיו בהתאם לצו קיום הצוואה כדי לסכן את ביצוע פסק הדין בערעור לטובת המבקשת, במידה ויינתן. זאת, בייחוד לאור העובדה שהיורשים לקחו על עצמם את ניהול הערעור וביקשו לבוא בנעלי המנוח; בהתחשב בעובדה שהמנוח ועזבונו סולבנטיים; ובהתבסס על חוק הירושה, לפיו הנושה רשאי לתבוע את חובו מן היורשים עד גובה הסכומים שירשו. ממשיכים המשיבים וטוענים כי סיכויי הערעור "קלושים ביותר" בהינתן הקביעות העובדתיות החד-משמעיות של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות נטען כי מתן הצווים כמבוקש עלול לפגוע באופן דרסטי בעסקו של המנוח, במשפחתו ובעובדיו, ומנגד לא יגרם כל נזק למבקשת במידה ומצב הדברים יוותר על כנו.

דיון והכרעה

7.

לאחר בחינת טענות הצדדים מזה ומזה, מצאתי כי דין הבקשה למתן סעדים זמניים להידחות. כידוע, סעד זמני לתקופת הערעור ינתן במידה והמבקש הראה כי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור נוטים לטובתו (ע"א 3497/13 אימפריה יאסין להשקעות ומימון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (19.6.2013). בענייננו אינני נדרש להעריך את סיכויי הערעור שהגישה המבקשת, מכיוון שממילא היא אינה עומדת בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

8.

הנימוק העיקרי שמעלה המבקשת להצדקת מתן הצווים המבוקשים על-ידה הוא צו קיום הצוואה שניתן ביום 29.4.2013, אשר לדידה מעלה חשש ממשי כי לא תוכל להיפרע מן המשיבים במידה וערעורה יתקבל. אולם אין בעובדה זו לבדה כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתה. המבקשת לא שכנעה בטענתה כי לא תוכל להיפרע מן העזבון או מן היורשים במידה וערעורה יתקבל. כל שניסתה המבקשת להראות הוא שהמשיבים פעלו ופועלים לקיום הצוואה, פעולה שאין בה כשלעצמה כל פסול. המבקשת לא הביאה ראשית ראיה על אודות מצבם הכלכלי של המשיבים אשר בגינו לא תוכל להיפרע מהם. גם טענתה על אודות הברחת נכסים מצד המשיבים איננה משכנעת בשים לב לאמור בתגובת המשיבים, אשר נתנו הסבר מניח את הדעת באשר לפעולותיהם. זאת ועוד, המשיבים שבים וטוענים כי לקחו על עצמם את ניהול הערעור, כי ביקשו לבוא בנעלי המנוח (ראו בהקשר הזה את החלטת הרשמת בנמלך מיום 12.6.2013), וכי "אחריותם של המשיבים כיורשי המנוח לסלק קודם את חובות העיזבון מנכסי העיזבון מעוגנת גם בסימן ו' לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 וממילא היורשים אינם מתכחשים לה!" (פסקה 21 לתגובת המשיבים מיום 16.6.2013). בנסיבות אלה נראה כי מאזן הנוחות איננו נוטה לטובת המבקשת, וכי המשיבים מכלכלים את צעדיהם בשים לב לאפשרות שהמבקשת תזכה בערעורה והם יחויבו בתשלום כלפיה.

9.

אשר על כן, דין הבקשה למתן סעדים זמניים להידחות, וכך אני מורה. הסעד הארעי שניתן במעמד צד אחד ביום 26.5.2013 מבוטל בזאת. המבקשת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.