ע"א 1352/04 BEEMSTERBOER COLDSTORE SERVICES B.V נ. קורניש חן (1987) בע"מ

הערעור שבכותרת מופנה כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי בבקשה לצו עיקול שהגישה המערערת. הבקשה הוגשה בלא שהוגשה תובענה כנגד המשיבה בבית המשפט המחוזי, שכן התובענה העיקרית בין הצדדים מתבררת בבית משפט בהולנד. במצב זה, מתעוררת השאלה האם עומדת למערערת זכות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, או שמא הדרך לתקיפת ההחלטה היא על ידי בקשת רשות לערער בלבד.

אין מחלוקת, כי החלטה בעניין עיקול, הניתנת במסגרת של תיק תובענה עיקרי, היא החלטה אחרת, אשר תקיפתה טעונה קבלת רשות. השאלה במקרה שבפניי מתעוררת נוכח העובדה, שעם סגירת תיק הבקשה לעיקול, לא נותר עוד הליך בבית המשפט המחוזי, ולכן על פי המבחן הטכני, לפיו פסק דין הינו כל החלטה הסוגרת את התיק, טוענת המערערת כי המדובר בפסק דין, אשר ניתן לערער עליו כעניין שבזכות.

נראה לי, כי הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין. המבחן של סיום הדיון או "סגירת התיק", המבחין בין פסק דין לבין החלטה אחרת, אינו חל במקרה שבפניי. אכן, בנסיבות שבהן לא תלוי ועומד הליך עיקרי בבית המשפט – בין מחמת שהליך כזה אינו צפוי להתברר בבית המשפט, ובין מחמת שהליך כזה הסתיים – אמת המידה המבחינה בין החלטה אחרת לבין פסק דין אינה אמת מידה דיונית של סגירת התיק, כי אם אמת מידה מהותית: האם מדובר בהחלטה שהיא החלטת בינים במהותה (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, ירושלים – 1995, בעמוד 767). הטעם לכך שהמבחן הדיוני לא חל בנסיבות כגון אלה נעוץ בהגיונו של מבחן זה: מלכתחילה, מבחן זה נועד ל"מניעת פיצול ההתדיינות בערעור, ופיקוח בית המשפט על כך, אם ראוי נושא ההחלטה לדיון בערעור נפרד.... אך אם לא היה משפט תלוי ועומד באותה ערכאה, הולכים אחר המבחן המהותי" (שם, שם).

מדברים אלה עולה, כי המבחן הדיוני, בו נאחזת המערערת, מניח קיומו של הליך עיקרי, המתברר בפניי הערכאה הדיונית, וכי מבחן זה נגזר מקיומו של הליך כאמור. כאשר הנחה זו אינה נכונה, ממילא אין תחולה למבחן האמור. לא נעלם מעיני כי הדברים המובאים לעיל נאמרו בעיקר (אם כי לא רק) על החלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין. עם זאת, מבחינת מהותם הם יפים גם למקרה כגון זה שבפניי, בו מדובר בהחלטת ביניים במהותה, בהליך אשר כלל לא הוגשה (ואף לא תוגש) תובענה עיקרית.

לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי ההחלטה בהליך שבכותרת הינה החלטת בינים במהותה, אשר הכריעה בבקשה אשר כל מטרתה היא הוצאת צו זמני לצורך הבטחת ביצועו של פסק הדין. במצב זה, על פי המבחן המהותי החל על מקרה זה, לא עומדת למערערת זכות ערעור, ועליה להגיש בקשת רשות לערער.

עמדת המערערת נתבקשה גם לעניין מועד הגשת ההליך. לטענתה, ההליך הוגש במועד הקבוע בדין לעניין הגשתה של בקשת רשות לערער. יש לדחות טענה זו. ההליך הוגש לבית המשפט ביום 9.2.04, ובאותו מועד חלפו יותר מ – 30 ימים מאז היום בו הסתיימו העיצומים בבתי המשפט (5.1.04), הוא המועד הנוח ביותר מבחינת המערערת למניין הימים להגשת ההליך. אשר לטענת המערערת, הסומכת על כך שהודעת הערעור נשלחה באמצעות הדואר עוד ביום 4.2.04, הרי שהמועד הקובע לעניין הגשתו של ההליך אינו מועד מסירתו בדואר, כי אם מועד הגעתו לבית המשפט, וכאמור במועד זה הוגש ההליך באיחור.

התוצאה היא, כי יש להורות על מחיקתו של ההליך שבכותרת מן הרישום. אין בהחלטה זו כדי לחוות דעה על בקשת ארכה לצורך הגשת בקשת רשות לערער, אם תוגש בקשה כזו.