ע"א 1385/13מייק בן דוד נ. ר.פ אירועים וגנים בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע אשר במהותה הינה בקשה לסעד זמני במסגרת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד ס. הנשיאה ו' אלשיך ) מיום 11.2.2013 בתיק פר"ק 5085-12-12, אשר במסגרתה נמחקה בקשת המבקשים למתן צו לפירוק המשיבה 1.

השתלשלות העניינים

1.

המשיבה 1 הינה חברה אשר נוסדה בשנת 2010 על ידי מספר קרובי משפחה בדרגות שונות, לשם הפעלתו של אולם אירועים הידוע בשם "אולמי הנסיכה" (להלן: החברה ). המבקשים מחזיקים ב-60% ממניות החברה בעוד שהמשיב 2, בנו של המשיב 4 – אחד ממקימי החברה אשר היה בעבר בעל מניות בה – מחזיק ב-40% ממניות המשיבה 1. המשיבה 3 הינה חברה בבעלות המשיב 4 ומנוהלת על ידי בנו, המשיב 2 (להלן: החברה החדשה ). המשיבה 5 הינה חברה המשכירה את האולם בו התקיימו, עד ליום 30.9.2010, האירועים שהפעילה המשיבה 1 ושמפעילה כיום המשיבה 3.

ביום 30.9.2010 הסתיים חוזה השכירות של החברה עם המשיבה 5, אשר במסגרתו השכירה האחרונה לראשונה את האולם בו התקיימו האירועים שהפעילה החברה. המשיבה 5 סירבה להאריך את חוזה השכירות עם החברה מאחר וחתמה מבעוד מועד על חוזה להשכרת האולם, עם צד שלישי, הלא הוא החברה החדשה. המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בחיפה בניסיון למנוע את ההתקשרות בין החברה החדשה למשיבה 5. תביעתם נדחתה, בשל היעדר עילה לשלילת חופש ההתקשרות של המשיבה 5, ונמחקה.

2.

ביום 1.12.2012 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה למתן צו פירוק עבור החברה בעילה של חדלות פירעון על פי סעיף 257(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה ) וכן בעילת "הצדק והיושר" המנויה בסעיף 257(5) לפקודה. זאת על רקע טענתם כי לאחר כניסתו לתוקף של חוזה השכירות בין החברה החדשה למשיבה 5, הוברחו נכסי החברה והועברו לחברה החדשה אשר החלה להפעיל את האירועים באולם באופן זהה לאופן בו הופעלו על ידי החברה – שם האולם, העובדים, הציוד, מספרי הטלפון ואתר האינטרנט של האולם הועברו כולם מהחברה לחברה החדשה, בלא הסכמת בעלי המניות של החברה ובלא כל תמורה. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מיום 11.2.2013, מחק את הבקשה וקבע כי מדובר בסכסוך קלאסי בין בעלי המניות אשר פתרונו איננו דרך בקשת פירוק. טרם החלטה זו, ניתנו על ידי בית המשפט קמא מספר צווי ביניים – האחד, צו לרישום נכסים בשטחי אולם השמחות, והשני צו האוסר על המשיבים 2 ו-4 לבצע דיספוזיציה בכספי התמורה המתקבלים מקיום אירועים באולם השמחות. לאחר שכניסתם של נציגי המבקשים אשר הגיעו לאולם למימוש צו הרישום הנ"ל נחסמה על ידי מנהלי האולם, הוציא בית המשפט קמא צו נוסף המורה על מינויו של נציג המבקשים כמפרק זמני אשר להחזקתו יועברו כלל נכסי החברה, ועל רישום הנכסים של אולם האירועים ואף של החברה החדשה, בסיוע משטרת ישראל ככל שהדבר יידרש.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, בגדרו נטען כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי אין החברה חדלת פירעון; כי טעה בית המשפט קמא בדחיית עילת פירוק החברה מן הצדק והיושר לאור ההברחה הבוטה של נכסי החברה; וכי לא היה מקום לאפשר למשיבים 2 ו-4 להביע התנגדותם לבקשת הפירוק לאחר שאלו הצהירו בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הליכים קודמים כי לדידם יש לפרק את החברה.

בצד הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע שלפניי, אשר במהותה הינה בקשה למתן סעדים זמניים, או ליתר דיוק בקשה לשימור הסעדים אשר ניתנו על ידי בית המשפט קמא במסגרת הליך הפירוק, ואשר פקיעתם מתחייבת כעת לאור דחיית תביעת המבקשים בבית המשפט קמא. המבקשים מבקשים כי עד למתן הכרעה בערעור, ימשיכו להתקיים צו הפירוק הזמני, אשר מחייב הפקדת נכסי החברה בידי המפרק הזמני שמונה וצו האוסר דיספוזיציה של תקבולי האירועים אשר מפעילה החברה החדשה. בהחלטה מיום 21.2.2013 הוריתי על מתן צו ארעי המותיר על כנם את צו הפירוק הזמני והסעדים הזמניים שניתנו במסגרת הליך הפירוק הזמני על ידי בית המשפט קמא, עד להחלטה אחרת.

טענות הצדדים

4.

המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור גבוהים ביותר. החברה הינה חדלת פירעון לפי סעיף 258(3) לפקודה, היות שהיא נעדרת מקורות כספיים לכיסוי התחייבויותיה ואף מתנהלות כנגדה מספר לא מבוטל של תביעות כספיות. המבקשים מדגישים כי במסגרת הליכי ביניים קודמים, העידו כלל בעלי המניות, לרבות המשיבים 2 ו- 4, על היות החברה חדלת פירעון. בנוסף, לטענת המבקשים מתקיימת עילת הסל הקבועה בסעיף 257(5) לפקודה בדבר פירוק החברה מן הצדק והיושר, זאת מאחר והחברה לא מקיימת פעילות כלכלית כלשהי מרגע שהסתיים חוזה השכירות הנוגע לאולם האירועים, ואף מאחר שנכסיה נגזלו על ידי המשיבים 3 ו-4. לטענת המבקשים, החברה החדשה מקבלת את התמורה מאירועים אשר הוזמנו מהחברה והתקיימו בפועל על ידי החברה החדשה לאחר שזו קיבלה לידיה את זכות השכירות באולם. על כן יש למנות בעל תפקיד שיפעל להפסקת גזילת הנכסים ולמען השבת הנכסים שכבר נגזלו. עוד טוענים המבקשים כי נמנעה מבא כוח המבקשים האפשרות להשיב לטענות שהעלה המשיב 4,

לראשונה יש לציין, בדיון בבית המשפט קמא ביום 11.2.13. לטענת המבקשים לו הייתה נשמעת תשובתו היה בה כדי לשנות את מאזן השיקולים באם להיעתר לבקשה למתן צו פירוק.

5.

אשר למאזן הנוחות, נטען כי ללא הקפאת המצב הקיים ייגרם למבקשים נזק בלתי הפיך. לטענת המבקשים, הוכח לבית המשפט קמא כי המשיבים 3 ו-4 נמנעים מלרשום את מלוא התקבולים מקיום אירועי השמחות וכי תקבולים אלו שייכים לחברה, כאמור. כמו כן הוכח כי חלק משמעותי מבעלי האירועים לא מקבלים קבלות או חשבוניות כנגד התשלום על האירוע. על כן, אם יבוצע פסק הדין של בית המשפט קמא ויבוטל צו הפירוק הזמני, לרבות ההוראה על הפקדת כלל התקבולים בידי המפרק הזמני, יוכלו המשיבים 3 ו-4 לעשות כל העולה על רוחם עם ההכנסות מהאירועים, מבלי שתיוותר אפשרות לעקוב אחר ההכנסות ולהשיבן לחברה, גם אם יתקבל הערעור. המבקשים מציינים כי הסעדים הזמניים שניתנו על ידי בית המשפט קמא מעידים על חשש מהותי להברחת נכסים, כפי שאף נאמר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.12.2013. לבסוף נטען כי כל האמור רלוונטי גם לחברה החדשה, אשר עם ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי תימחק הבקשה למינוי מפרק זמני עבורה. מאידך, טוענים המבקשים כי לא ייגרם כל נזק ממשי למשיבים 3 ו-4 מאחר והם יוכלו לקבל את הכספים האמורים בחזרה אם יידחה הערעור. בנוסף, נקבע שהמפרק יאפשר לחברה החדשה לעשות שימוש בכספים המופקדים בידיו לצורך הוצאות שוטפות של אולם השמחות.

6.

המשיבים 2, 3 ו-4 (להלן: המשיבים ) טוענים בראש ובראשונה כי סיכויי הערעור נמוכים. זאת, מאחר שמדובר בסכסוך אזרחי מובהק בין בעלי המניות וכי אין מקומו בהליך פירוק אשר הינו צעד דרסטי שהולם מצבים של מבוי סתום. לטענתם, המבקשים עצמם הגישו תביעה אזרחית באותו נושא לבית המשפט המחוזי בתל אביב, לאחר שניתנה פסיקת בית המשפט קמא, אולם מחקוה עם קבלת הצו הארעי שניתן על ידי בית משפט זה. על כן, נטען כי תביעות הפירוק הוגשו כמהלך טקטי בלבד אשר נועד להפעיל על המשיבים לחץ בלתי הוגן. שנית, טוענים המשיבים כי עיכוב ביצוע נועד לעכב סעד אופרטיבי שניתן בערכאה דיונית ולא ניתן לעשות בו שימוש כדי להחיות סעדים זמניים אשר פקעו או בוטלו עקב דחיית תובענה. לשם כך, היה על המבקשים להגיש בקשה לסעד זמני במסגרת הערעור ואף להוכיח כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הסעדים המבוקשים. בנוסף, טוענים הם כי הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי ניתנו למשך זמן קצר ביותר, במעמד צד אחד ובלא שנשמעו התנגדויותיהם של המשיבים.

7.

המשיב 3 והחברה החדשה מטעימים כי שימור המצב שהיה קיים טרם פסיקת בית המשפט המחוזי יגרום נזקים בלתי הפיכים לתדמיתה של החברה החדשה, לעסקיה ולפעילותה. זאת, כתוצאה מהתנהלותו של המפרק הזמני שגרמה לאובדן אמון מצד הלקוחות ואף מצד הבנק ואף נגרם נזק לצדדים שלישיים, הם בעלי האירועים אשר לא יוכלו להתקיים אם יינתנו הסעדים הזמניים הנדרשים. כמו כן, לדידם, המבקשים לא הוכיחו כי ביצועו של פסק הדין של בית המשפט קמא יגרום

נזק בלתי הפיך שאינו בר פיצוי. לבסוף, טוענים המשיב 3 והחברה החדשה כי המבקשים פעלו בחוסר ניקיון כפיים, כאשר הסתירו וסילפו עובדות מהותיות, ובפרט הסתירו את קיומו של הסדר דיוני אשר נערך בין הצדדים, טרם דחיית בקשת הפירוק על ידי בית המשפט קמא, לפיו תינתן למפרק הזמני שמונה זכות עיון בחשבון הבנק של החברה החדשה כתחליף לצו שניתן אודות הפקדת הנכסים. עוד נטען כי אם בית המשפט ייעתר בקשת המבקשים, עליו להותיר הסדר זה בלבד.

8.

המשיב 2 מוסיף כי המבקשים הם שגזלו כספים רבים מהחברה, וכי מדובר בניצול לרעה של הליכי הפירוק במטרה לחסום בפניו אפשרות להגיש תביעה נגזרת בהתאם לסעיף 205 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. לעמדתו, מדובר בחברה סולובנטית אשר אם יוחזרו לה הכספים שנגזלו ממנה לכאורה על ידי המבקשים, היא תוכל לפרוע את כל חובותיה. בתגובה לטענת המבקשים טוען המשיב 2 כי לא נתן הסכמתו, במסגרת הדיון בסעדים הזמניים בבית המשפט קמא, למתן צו פירוק קבוע. אשר למאזן הנוחות, טוען המשיב 2 כי הותרת צו הפירוק הזמני על כנו פוגע פגיעה משמעותית בזכויותיו הקנייניות ואף בזכותו להגיש תובענה כנגד המבקשים. בנוסף, טוען הוא כי הפגיעה במבקשים הינה פגיעה כספית בלבד ולא הוכח כי הנזק אינו בר פיצוי.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי. תחילה, אציין שיש צדק בטענת המשיבים כי הבקשה שבפניי צריכה הייתה להיות מוגשת תחת הכותרת "בקשה לסעד זמני", מאחר ואינה חותרת לביטולו של סעד אופרטיבי שניתן על ידי בית המשפט קמא, כי אם עוסקת במתן סעדים זמניים זהים לאלו שניתנו טרם דחיית תביעת המבקשים על ידי בית המשפט קמא. אולם, אין בהערה זו כדי לייתר את הדיון בבקשה, אשר במהותה הינה בקשה למתן סעד זמני, בעיקר בשל הדמיון בין בקשות אלו ובתוצאות שהן מעוניינות להשיג. זאת, במיוחד לאחר שהטיפול בבקשות אלו – בקשה לעיכוב ביצוע ובקשה למתן סעד זמני בערעור – אוחד לאחרונה בתקנות סדר הדין האזרחי, עם ביטול סעיף 471 לתקנות (ראו תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2012). נדמה אפוא כי אין להבדיל בין אמות המידה הנדרשות לבחינת הבקשות האמורות. כך גם עולה מפסיקה ענפה של בית משפט זה, לפיה גם לשם הענקת סעד זמני בערעור, כמו בבקשת עיכוב ביצוע, נדרשים המבקשים להוכיח את סיכויי הצלחתם בערעור ואת שאלת מאזן הנוחות בין הצדדים (ע"א 2469/06

סויסה נ' חברת זאגא

בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ , פס' 11 להחלטה (21.5.06); ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל (18.11.2004); ע"א 10798/04 בר דוד נ' בר דוד (13.12.2004) (להלן: עניין

בר דוד ); ע"א 2722/06

גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ (29.5.06 )).

וכעת לגופו של עניין.

9.

כידוע, לא בנקל יינתן סעד זמני בגדרו של ערעור לאחר שהתובענה העיקרית נדחתה על ידי הערכאה דלמטה (בש"א 243/88 המוטראן הקופטי נ' עדילה , פ"ד מב(3) 208, 209 (1988); עניין בר דוד ). אין למנוע מהצד הזוכה לממש את זכויותיו וליהנות מפירות זכייתו, אלא במקרים חריגים. מכאן, שעל המבקש סעד זמני בערעור להוכיח כי קיימת הצדקה מיוחדת להיעתר לבקשתו על פי אמות המידה של סיכויי הצלחתו בערעור וכן מאזן הנוחות שבינו לבין הצד שכנגד, כאמור.

9.

במסגרת השיקול של מאזן הנוחות תיבחן השאלה אם ביצועו המיידי של פסק הדין צפוי להסב למבקש נזק כבד יותר מהנזק שעלול להיגרם לצד שכנגד כתוצאה ממתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. את הנזק שעלול להיגרם למשיבים יש לחלק לשניים. ראשית, קיים הנזק שעלול להיגרם לחברה ולמשיב 2 כתוצאה מצו הפירוק הזמני המבוקש. אלא שנראה שהנזק בעניין זה מצומצם שכן החברה עצמה אינה פעילה, כפי שכל הצדדים מעידים, וטענותיו של המשיב 2 לנזקים שונים רלוונטיות בעיקר, כך נראה, למצב בו יתקבל הערעור. באשר לנזקים לחברה החדשה ולמשיב 4 נראה כי הם מתמקדים בפגיעה בפעילותה של החברה החדשה ובאובדן אמון של הלקוחות בשל הצו המורה על הפקדת הכנסותיה של החברה החדשה בקופת הפירוק הזמני. אובדן אמון זה ניתן לחלק לשני חלקי נזק שונים – בחלקו האחד, מדובר בנזק שייגרם כתוצאה מביטול אירועים. בחלקו האחר מדובר בנזק תדמיתי לחברה החדשה אשר עלול למנוע הצטרפותם של לקוחות חדשים. באשר לאובדן האמון מצד הבנקים, המשיבים עצמם הודיעו כי בית המשפט הורה לבנק אוצר החייל, המנהל את חשבון החברה החדשה, שלא לבטל את הצ'קים המשולמים לעובדים ולספקים.

עם זאת, יודגש כי הצו האמור לא מונע את המשך פעילותה של החברה החדשה. להיפך, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.12.2012 נקבע כי צו איסור דיספוזיציה על נכסי החברה שמוחזקים בידי החברה החדשה יחול "למעט פעילות במהלך העסקים הרגיל הקשורה בהפעלה שוטפת של אולם האירועים", כלשון פסק הדין.

10.

מנגד יש ליתן את הדעת על הנזק שעלול להיגרם למבקשים. המבקשים הציגו בפני בית משפט זה ובפני בית המשפט קמא חששות מהותיים וממשיים להעלמת הכנסות מהאירועים שמפעילה החברה החדשה. מדובר באותן הכנסות אשר לטענת המבקשים – טענה שלא נועדה להתברר במסגרת הליך זה – שייכות לחברה ולא לחברה החדשה. חשוב להדגיש שחששות אלו, מגובים בהחלטות בית המשפט קמא למתן סעדים זמניים משמעותיים, אשר התבססו על הוכחות שהובאו בפניו. יש לציין שחששות אלו לא הופרכו אף בשלב בו דחה בית המשפט קמא את תביעת הפירוק של המבקשים, כיוון שבחר בפסיקתו שלא לעסוק בשאלות העובדתיות גופן.

בערעורם, מבקשים המבקשים להשיב את כל אותם כספים אשר לכאורה נגזלו מידם על ידי המשיבים במסגרת האירועים שהוזמנו מהחברה והופעלו בסופו של יום על ידי החברה החדשה. ברי אפוא, כי על אף שהנזק המדובר הוא נזק כספי, בלא יכולת מעקב אמיתית אחר הכנסות אלו לא יהיה בידי המשיבים לפצות את המבקשים פיצוי ההולם את הנזק שייגרם להם, במידה והערעור יתקבל. על כן, לאור התנהלותם של המשיבים בעבר, שכללה למשל מניעת כניסתם של המבקשים לאולם לצורך ביצוע צו של בית המשפט ואי הנפקת חשבוניות אשר משקפות את ההכנסות האמיתיות של החברה החדשה, יש לאפשר המבקשים מעקב צמוד אחר תקבולי האירועים.

11.

מבלי לקבוע מסמרות, אציין כי סיכויי הערעור אינם נמוכים עד כדי כך שהם מצדיקים הקלה בדרישת מאזן הנוחות, הפועל כאמור לטובת המבקשים. זאת, בין היתר בשל העובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי נסמכה על ניתוח משפטי להבדיל ממענה למחלוקת עובדתית (ע"א 2841/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב – יפו (25.8.08); ע"א 6146/00 עיריית תל אביב יפו נ' אהובה (19.11.00)). יתר על כן, שאלת הסולובנטיות של החברה הינה שאלה המבוססת על קביעה עובדתית בנוגע למצבה הכלכלי של החברה, וזו כלל לא נבחנה על ידי הערכאה הדיונית. לאור זאת, ומאחר והמבקשים הציגו אינדיקציות כלשהן למצבה הכלכלי הרעוע של החברה ולאור טענתם כי לחברה אין ערך כלכלי מרגע שהפסיקה להפעיל את אולם האירועים, אין לומר כי ערעורם של המבקשים משולל סיכויי הצלחה.

12.

לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי יש להותיר על כנו את צו הפירוק הזמני. עם זאת, באשר לכספי האירועים בחברה החדשה סבורני כי לאור הנזק העלול להיגרם למשיבים כתוצאה מהפקדתם בידי המפרק הזמני, ומאחר שאנו מצויים בשלב בו התביעה נדחתה, יש ליתן סעד מתון יותר. נדמה כי ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים במהלך ההליך בבית המשפט המחוזי, ואשר אושרה על ידי בית המשפט ביום 25.12.2012, יכולה לסייע במציאת נקודת איזון ראויה אשר תקטין ככל הניתן את הפגיעה בכל אחד מהצדדים. ההסכמה הדיונית מבטלת את צו הפקדת תקבולי האירועים בידי המפרק הזמני, אשר עלול לפגוע בחברה החדשה הן פגיעה כספית והן פגיעה תדמיתית בעלת משמעויות כספיות. כתחליף, מתחייבים המשיב 4 והחברה החדשה כי התקבולים יופקדו בחשבון בנק אשר למפרק הזמני תהיה גישה חופשית אליו, וכי כל הוצאה שתוצא תהא אך ורק לצורך מהלך העסקים הרגיל של החברה החדשה. בנוסף, במסגרת זו התחייבו המשיבים להמציא למפרק הזמני דו"ח הפקדות והוצאות על בסיס יומי. כמו כן, תינתן למפרק הזמני זכות לפנות להנהלת החשבונות של החברה החדשה לקבלת הבהרות, על פי שיקול דעתו. כך, יוכלו המבקשים לנהל את המעקב הצמוד הנדרש אחר תקבולי האירועים תוך הקטנת נזקם של המשיבים למינימום ההכרחי. לצד זה, ימשיך להתקיים הצו בדבר איסור דיספוזיציה, לבקשת המבקשים, כל עוד אין הוא סותר את האמור לעיל. לפיכך, יש לאמץ את ההסכמה הדיונית האמורה כסעד זמני עד להכרעה בערעור.

הבקשה, אפוא, מתקבלת בחלקה כאמור לעיל. יחד עם זאת, לאור התנהלות בלתי ראויה של המשיבים בעבר באשר לקיום הוראות בית המשפט קמא, מצאתי לנכון להבהיר כי באם יימצא שהמשיבים אינם ממלאים אחר הוראות בית משפט זה, יינתן תוקף מחודש לכלל הסעדים הזמניים שניתנו על ידי בית המשפט קמא. לאור התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי ליתן צו להוצאות בבקשה זו.