פסק-דין2 עמודיםנכלל בחיפוש

ע"א 1390/02 אור לילד( ע"ר 58-005077-1) נ. פקיד שומה ירושלים

ניתן ביום

בקצרה

משפט מנהלי · מס הכנסה - איחור בהגשת ערעור על צווי שומהערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על צווי שומה לפי פקודת מס הכנסה

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

המערערת הגישה ערעור על צווי שומה לשנים 1990-1994 כשנתיים לאחר המועד שנקבע בהסכם פשרה. בית המשפט קבע כי מלשון ההסכם לא ניתן היה להבין שהמערערת רשאית להמתין להחלטת פקיד השומה ללא פעולה. הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

העובדות

המשיב קבע שיעור מס למערערת לשנים 1990-1994 בצווים, לאחר שסירבה לשתף פעולה. במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכם פשרה שנתן לה תוקף של פסק דין, לפיו תוכל להגיש ערעור אם תישאר מחלוקת לאחר 8 חודשים. המערערת הגישה ערעור נוסף כשנתיים לאחר המועד.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם הגשת ערעור באיחור ללא נטילת רשות, לאחר שחלף המועד שנקבע בהסכם פשרה, מחייבת את דחיית הערעור?
  2. 2.האם יש לראות במשיב כמי שנתן הסכמה מכללא להגשת הערעור באיחור?

הלכות

  1. 1

    מלשון הסכם הפשרה לא ניתן היה להבין כי המערערת רשאית להמתין להחלטת המשיב ללא פעולה, ולכן היה עליה ליזום פנייה למשיב או לבית המשפט.

    ״מלשונו של הסכם הפשרה לא יכולה הייתה המערערת להבין, גם אם אכן הגישה במועד את המסמכים למשיב, כטענתה״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • ערעור באיחור
  • הסכם פשרה
  • פקודת מס הכנסה
  • הארכת מועד
  • הסכמה מכללא
  • פקיד השומה
  • תקנה 2

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט

העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1390/02

בפני:

כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופט א' א' לוי

המערערת:

אור לילד ( ע"ר 58-005077-1)

נ ג ד

המשיב:

פקיד שומה ירושלים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 16.12.2001, בתיק

עמ"ה 511/01, שניתן על ידי כבוד השופט מ' גל

תאריך הישיבה:

כ"ה בסיון תשס"ג

(25.6.2003)

בשם המערער:

עו"ד עדי מלמד

בשם המשיב:

עו"ד גיא מיכלין

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

מכוח סמכותו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, ולאחר שהגיע למסקנה כי המערערת מסרבת לשתף פעולה ולהציג תיעוד על פעילותה, קבע המשיב, פקיד השומה בירושלים, בצווים, את שיעור המס בו חייבת המערערת לשנים 1994-1990.

במסגרת ערעור שהגישה המערערת על אותם צווים בשנת 1996 לבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים להסכם לפיו תמציא המערערת למשיב את התיעוד הנדרש ממנה. הצדדים גם הסכימו כי אם לאחר 8 חודשים עדיין תהיה מחלוקת בשאלת שיעור המס, תוכל המערערת להגיש ערעור לבית משפט קמא. אותו הסכם קיבל תוקף של פסק-דין ביום 29.12.97, והמערערת חזרה ופנתה לבית המשפט בערעור נוסף אותו הגישה ביום 27.3.01, היינו, למעלה משנתיים לאחר שחלף המועד הנזכר בהסכם הפשרה.

השקפת המשיב שעתר לדחיית הערעור היתה שהערעור הוגש באיחור וללא נטילת רשות, הואיל ומכוח הסכמתם של הצדדים, היה על המערערת להגיש את ערעורה מיד לאחר שחלפו 8 החודשים עליהם הוסכם, ולחלופין, בתום התקופה הקבועה בתקנה 2 של תקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה) התשל"ט-1978 (30 ימים), שמניינה החל בתום 8 החודשים. מנגד, טענה המערערת, כי היא מילאה אחר ההסכם כלשונו, המציאה למשיב את המסמכים הדרושים, והמתינה להחלטתו. כן נטען, כי חרף האמור בהסכם הפשרה, לא קבעו הצדדים מועד מוגדר לסיום המו"מ ביניהם ולהגשתו של ערעור, ולחלופין, יש לראות את המשיב כמי שנתן הסכמה מכללא להגשתו של הערעור באיחור.

את טענות המערערת דחה בית המשפט המחוזי, ולאחר שעיינו בפסק-דינו לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו. אף אנו סבורים כי מלשונו של הסכם הפשרה לא יכולה הייתה המערערת להבין, גם אם אכן הגישה במועד את המסמכים למשיב, כטענתה, כי היא רשאית לשבת באפס מעשה בכל אותן שנים שחלפו ולהמתין להחלטת המשיב. למערערת היה נהיר כי הצווים שניתנו בעניינה לאותן שנות שומה נותרו בתוקף, ולפיכך, ומשלא קיבלה מענה, היה עליה ליזום פנייה למשיב או לחילופין לבית המשפט. את שני אלה היא לא עשתה, ומכאן דעתנו, כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, בדין יסודה. לעניין זה נדגיש את אשר אמר בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, לאמור, הוא הסתפק במחיקת הערעור, ולכאורה לא נחסמה דרכה של המערערת להשיג על החלטת המשיב, ובלבד שתקדים ותעתור להארכת מועד להגשתו של ערעור, ותהיה בידה עילה ראויה לעשות זאת.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה בסיון תשס"ג (25.6.2003).

ה נ ש י א ש

ו פ ט ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

הלכות

  1. 1מלשון הסכם הפשרה לא ניתן היה להבין כי המערערת רשאית להמתין להחלטת המשיב ללא פעולה, ולכן היה עליה ליזום פנייה למשיב או לבית המשפט.