ע"א 1395/11 חברת דה ליטל תיקסי נ. לידר טויס בע"מ

ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן , להלן: בית המשפט ) מיום 6.2.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת בה"פ 576/07.

1.

המערערת והמשיבה 1 (להלן: המשיבה ) הן חברות שהתקשרו ביניהן בהסכם הפצה. המשיבה הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשה להצהיר כי המערערת הפרה את ההסכם וכי יש לאכוף את ההסכם עד לפקיעתו. כן ביקשה סעד זמני שיאסור על המערערת להפסיק את ההפצה. בית המשפט קיים דיון בבקשה לסעד הזמני ולאחר מכן נתן פסק דין בתובענה גופה, וזאת בטרם הגישה המערערת תשובתה ובלא שהתקיימו הליכי גילוי, ראיות או סיכומים. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 2830/08). בית המשפט העליון (כב' השופטים מ' נאור , ע' ארבל ו נ' הנדל ) קבע ביום 4.2.2010 כי לאור התקלה שארעה, פסק הדין שנתן בית המשפט מבוטל והתיק יחזור לבית המשפט כדי לקבוע את דרכי הדיון בו.

2.

לאחר החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, הורה בית המשפט לצדדים להודיע האם ברצונם להגיש תצהירים נוספים ולקיים חקירות נוספות. עוד קבע בית המשפט כי אם הצדדים אינם מעוניינים להגיש תצהירים נוספים, " יבהירו מדוע אין מקום כי פסק הדין שניתן, יהווה פסק דין בתיק " (החלטה מיום 7.12.2010). המערערת השיבה כי הסעדים שהתבקשו בתובענה מתייחסים להסכם הפצה שתוקפו פג בסוף שנת 2008, והוסיפה כי אם יחליט בית המשפט לחדש את הדיון בתובענה, יש לפסול אותו מלהמשיך ולדון בה, שכן העובדה שנתן בטעות פסק דין סופי בתובענה בטרם הסתיימו בה ההליכים, היא הנותנת כי גיבש דעתו באופן נחרץ לגביה ולכן אין זה ראוי שידון בה מחדש.

3.

בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי ההחלטה שנתן היתה לכאורה בסעד הזמני. בית המשפט הוסיף כי מאחר והסעד הזמני אינו רלוונטי עוד, על הצדדים להודיע אילו ראיות ברצונם להגיש ואז ייתן החלטה בנוגע להמשך הדיון, וזאת בהתעלם מההחלטה הקודמת אשר בוטלה על ידי בית המשפט העליון.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

4.

המערערת טוענת כי בית המשפט סבר בעבר (בטעות אמנם) כי הוא נותן פסק דין סופי בתובענה. פסק הדין אכן בוטל, אך ברור מתוכנו שבית המשפט גיבש דעתו לגבי התוצאה הסופית של ההליך ולכן לא יוכל לדון בו בנפש חפצה. לדעת המערערת, האופן בו הביע בית המשפט את דעתו בפסק הדין, שלילת זכויותיה הדיוניות והניסיון להפוך את פסק הדין שבוטל לסופי, מקימים חשש ממשי שבית המשפט לא ישמע את הטיעונים בתובענה כשהוא פתוח ונכון לשכנוע. לחלופין, מן הראוי, לטענתה, להעביר את הדיון למותב אחר ללא פסילה, לשם מראית פני הצדק.

5.

אכן, הלכה פסוקה היא כי אין די בכך שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב התערבות ערכאת הערעור, ולא בנקל יורה בית משפט זה על פסלות שופט בנסיבות אלו (ע"א 9509/07 שמעון כהן נ' רמי גולן (לא פורסם, 17.4.2008)). עם זאת, השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של בית המשפט "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" (ע"א 2978/07 סקוריטס סוכנות ביטוח בע"מ נ' סאלם ראגדה

(לא פורסם, 29.10.2007)). לשם בחינת השאלה נקבע בפסיקה כי יש להתחשב במספר גורמים ובהם האופן בו הובעה עמדת בית המשפט והמסגרת הדיונית בה הובעה; השאלה האם הייתה זו התבטאות כוללנית או פרטנית והשאלה האם מדובר בהתבטאות מסויגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות עובדתיות, או התבטאות נחרצת בסיום הליך המבוססת על ממצאים עובדתיים ומשפטיים (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 272-273 (2006)).

6.

אף נקבע בעבר כי אין די בחשש גרידא באשר לאפשרות שהשופט היושב בדין גיבש דעה מוגמרת בהליך שלפניו כדי לפסול אותו מלשבת בדין. לפיכך, הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות (ע"א 9021/10 יעקב נעימי נ' אלאב אופנה בע"מ (לא פורסם, 8.3.2011)). במקרה שלפניי נראה כי אכן מתעורר חשש ממשי לכך שדעתו של בית המשפט ננעלה בעניין נשוא הדיון. בית המשפט הביע את דעתו הסופית בנוגע לתוצאות התובענה מייד לאחר הדיון בבקשה לסעד הזמני, וזאת במסגרת פסק דין מלא ומפורט שניתן בטעות בטרם עת. יתרה מכך, אף לאחר החזרת הדיון בתובענה לבית המשפט על-ידי ערכאת הערעור, המשיך בית המשפט לדבוק בעמדתו בקובעו כי אם לא יוגשו תצהירים יודיעו הצדדים מדוע אין לראות בפסק הדין שבוטל משום פסק דין סופי בתיק. אלמלא עמדתו של בית המשפט, כי יש לשוב וליתן אותו פסק-דין, הרי שלא הייתה מניעה כי בית המשפט ידון מחדש בעניין שהוחזר לו על-ידי ערכאת הערעור. בנסיבות שנוצרו לאחר ההחזרה קם חשש ממשי כי בית המשפט ננעל בדעתו באשר לתוצאות התובענה באופן המצדיק את העברת הדיון למותב אחר.

לפיכך הערעור מתקבל. הדיון בה"פ 576/07 יועבר לידי שופט אחר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.