ע"א 1415/12 עאישה בכריה נ. גאזי בדארנה

1.

מונחת לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.1.2012 בה"פ 4691-03-09 (כב' השופטת ש' שטמר ), במסגרתו נתקבלה תביעתו של משיב 1 לאכיפת הסכם שנכרת בינו לבין משיב 2, תוך דחיית אכיפתו של הסכם אשר נכרת לכאורה בין המבקשת לבין משיב 2.

2.

ביום 5.2.2012 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה וביקשה כי פסק הדין יעוכב נוכח סיכוייו הגבוהים של הערעור, ומאזן הנוחות הנוטה במובהק לטובתה. בקשה זו נתקבלה ביום 17.2.2012, תוך קביעה שהמבקשת תפקיד בתיק בית המשפט סכום של 10,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, אשר ישמשו לפיצוי התובע אם הערעור יידחה.

3.

המבקשת, אשר ביקשה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת ערבון, הגישה לבית משפט זה בקשה חדשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. אמנם, בענייננו ייתכן ותעלה השאלה האם היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי או שמא צדקה היא שפעלה כפי שפעלה. לדעתי, רשאית המבקשת להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בפני ערכאת הערעור.

תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"סירב בית המשפט או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב".

ניתן לתאר את השתלשלות ההליכים בתיק זה באופן לפיו בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המבקשת, שהרי עיכב הוא את ההליכים. ברם, מבחינה אנליטית יהיה מדויק יותר, ובוודאי לא מדויק פחות, לבחון את הסירוב ביחס לבקשת העיכוב כפי שהוגשה. בראייה זו, בקשת המבקשת לעכב את ההליכים ללא תנאים – סורבה. הוא יהיה הדין גם במצב בו בית המשפט מעכב רק חלק מפסק הדין. כדי להמחיש את העניין, טול לדוגמא מקרה בו בית המשפט מתנה את העיכוב בעירבון בשיעור גבוה ביותר, או מעכב רק חלק מזערי מהסכום הפסוק. הואיל ועסקינן בסדר דין, שכשמו כן הוא, ראוי יהא לקבוע כלל אחיד לכל המצבים, ודעתי היא שרשאי המבקש להגיש בקשה לעיכוב פסק הדין בערכאת הערעור, לאחר שבית המשפט שנתן את פסק הדין קיבל את הבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי.

אמנם נכון הוא שבמצבים כאמור, בהם מדובר בסירוב חלקי, קיים מסלול דיוני בדמות בקשה למתן רשות ערעור. אולם, נדמה כי מתקין התקנות החליט שבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין תידון בזכות על ידי שתי ערכאות. בכך שונה מעמדו של מבקש עיכובו של פסק דין – שבקשתו לא התקבלה – לבין הצד שכנגד, שמלין נגד ההחלטה. ולו באופן חלקי. תקנות סדר הדין סללו עבור האחרון תרופה דיונית, ועל כן יהא עליו להגיש בקשה למתן רשות ערעור, מה שאין כן לגבי המבקש לעכב ביצוע, אשר בקשתו סורבה. כנראה ש"זכותו" של צד החפץ לעכב ביצוע ביחס לפסק הדין לגביו הגיש ערעור בעלת מעמד נורמטיבי גבוה יותר מאשר הצד שכנגד. כך או כך, כאשר מדובר בקבלה חלקית של בקשת העיכוב וסירוב חלקי – המרכיב הדומיננטי לצורך התקנות הוא הסירוב. משכך כאמור, מצויים אנו במסלול הדיוני המתאים – בקשה לעיכוב ביצוע בפני ערכאת הערעור (לתוצאה דומה הגיע חברי הנשיא א' גרוניס

בע"א 3976/02 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דני גונן (5.6.2002)).

4.

למקרא הבקשה גופה סבורני כי דינה להידחות. אכן, גם בעיני יש מקום להורות בתיק דנא על עיכוב ביצוע פסק הדין, שעה שהמדובר בהעברת בעלות במקרקעין – על כל המשתמע מכך. יחד עם זאת, אף אני סבור כי יש מקום להבטיח את האפשרות לפצות את התובע באם ייגרם לו נזק בשל עיכוב ביצועה של ההחלטה, אף אם הערבון אינו גבוה במיוחד. בחינת מצבה של המבקשת אינו מגלה על פניו חוסר יכולת לעמוד בתשלום העירבון. הדבר מתחזק בשניים אלה: הראשון – בבקשה שהגישה המבקשת לפטור מהפקדת ערבון בהליך הערעור, קבע כב' הרשם ג' שני בהחלטתו מיום 11.3.2012 כי:

"לא ניתן כל הסבר כיצד המערערת מממנת את ייצוגה המשפטי..., וכיצד עלה בידה לשלם את האגרה. לכאורה, על המערערת לגייס באותה דרך גם סכום-כסף למטרת עירבון... זאת ועוד: ההליך נסב על הסכם לרכישת קרקע על-ידי המערערת, ולא הוסבר מניין נמצא הסכום שלפי הנטען שולם בהתאם לעסקה... עוד יש להזכיר כי בבקשה לפטור מעירבון יש לשכנע – לרבות בהצגת מסמכים – כי יוזם ההליך אינו יכול להסתייע בסביבתו הקרובה... (ואציין כי מעיון בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי בני משפחה של המערערת היו מעורבים עד-מאד בעסקה נשוא ההליך)".

המבקשת לא השיגה על החלטתו של כבוד הרשם, ומשנימוקיה בהליך עיכוב הביצוע שלפני הסתמכו על אותם נימוקים שהוצגו בפני הרשם – אינני מוצא כל מקום לקבוע ממצא חדש ביחס ליכולתה הכלכלית של המערערת. הטעם השני – התוצאה משקללת את אינטרס שני הצדדים בכגון דא. לשון אחר, החלטת בית המשפט המחוזי מאוזנת וסבירה ואינני מוצא עילה משפטית להתערב בה.

4.

אשר על כן, הבקשה נדחית. היה והמשיבים שינו את מצב הזכויות בנכס, עליהם להודיע לבית המשפט תוך חמישה ימים מהיום. בהיעדר הודעה כאמור, אשר תישלח לבית המשפט ולצד שכנגד, רשאית המבקשת לשלם את סכום העירבון תוך 10 ימים מהיום.